הגבר קיבל רועה גרמני בשם ליאון אחרי חודש של הכשרה כמאלף כלבים. הכלב, בן שלוש, שהיה רציני מאוד, כבר החליף שלושה בעלים. בהתחלה רצו לשלוח אותו לעמדה בשדה התעופה, אבל בסוף העבירו אותו למתמחה הצעיר. משום מה, אף אחד מהקודמים לא רצה לשמור עליו הוא לא מיהר להישמע לפקודות. עלתה מחשבה להשאיר אותו בכלביה ולהוציא אותו רק כצורך, אבל כיוון שלי ולבעלי יש הרבה קרובים שמבינים בכלבים, החלטנו שאנחנו יכולים להסתדר.
בהתחלה, כשהייתי מאכילה אותו, השתמשתי באת גדול כדי להניח לו את הקערה בתא שלו, כדי שלא יתקרב אליי מדי. אבל מסתבר שלכלב יש גם לב שמתמוסס. הוא נמס. אחרי שנה, לא היה אפשר להכיר אותו. הבן הצעיר שלנו היה אז בן שנה וחצי. יצאנו לחצר לעשות סדר בפסולת אחרי החורף, כשבתי הגדולה הייתה בגן והצעיר הצטרף אלינו. פתאום ראיתי את המחזה הבא: הבן רץ בין חלקות הגינה הרטובות, וליאון הולך אחריו, וכשהבן מתקרב לקרקע, ליאון מרים אותו בעדינות במעיל מאחור, שלא יפול.
בעלי, שממעט לשתות, נשאר לשמור באירוע עם חברים, בזמן ששומר האבטחה פרש ושם זרמה ערק חופשי. בעלי לקח על עצמו את השמירה ונשאר עד מאוחר, לראות שהכל כשורה. השעה אחת-עשרה בלילה, אני עומדת על המרפסת ומנסה להתקשר לבעלי ואין תשובה. אני דואגת שמא הוא יעבור ליד הנחל, יפול למים, יסתבך או יטבע במצב הזה. בדיוק כשאני מיואשת ומוכנה לקפוץ ולחפש אותו, אני רואה את שער החצר נפתח ליאון נכנס, ובעלי נגרר אחריו קשור ברצועה, חצי ישן. ליאון הביא אותו בכנות עד המרפסת, וברגע שנפל על הספה, ליאון התיישב לצידי, מביט בי, והיה ברור שבעיניו יש המון ציניות. עד היום אני מצחקקת על איך שהכלב החזיר את בעלי הביתה.
