אני, שחר כהן, בחור פשוט ללא הרגלים רעים, וכשאגעתי לגיל 25, ההורים שלי העניקו לי דירה באריאל. בעצם, עזרו לי להשיג כסף לדמי הכניסה למשכנתה, וכך התחלתי לגור לבד. אני עובד כמתכנת, אוהב שקט, ולא ממש מתקשר עם אנשים.
כדי לא להשתעמם יותר מדי, החלטתי לאמץ חתול קטן. החתול, שהיה בעל פגם ברגליים הקדמיות, כמעט נשלח להמתה על ידי בעלי אמא שלו, אך ריחמתי עליו ואספתי אותו אליי. קראתי לו “יפה תואר”. מאז החיים שלי הפכו לטובים יותרהייתי ממהר מהעבודה כדי לראות את יפה תואר, והוא תמיד חיכה לי על השטיח בכניסה.
אחרי תקופה, התחלתי לצאת עם בחורה מהעבודה בשם עדי בן-דוד. עדי הייתה החלטית מאוד, קראה אותי מהר, ובתוך חודש כבר גרה איתי.
מהר מאוד עדי לא חיבבה את יפה תואר וביקשה שאוותר עליו, אך סירבתי והסברתי לה שהוא חשוב לי מאוד. למרות זאת, עדי המשיכה ללחוץ עלי להיפרד מהחתול. אמרתי לה שהחתול יישאר, אך היא טענה שחתול עם רגליים פגועות פוגע בתדמית שלנו, במיוחד כשהאורחים נגעלים ממנו. הרגשתי קרוע בין עדי ליפה תואר, כי אהבתי את שניהם.
גם הוריי לא הסכימו עם הבחירה שלילדבריהם, עדי הייתה גסת רוח ולא מתנהגת יפה. הם ביקשו ממני לא למהר לאשר את הקשר ולבחון אותה עוד קצת.
כשההורים של עדי באו לבקר, פתאום הבנתי שלא ארצה לקשור את גורלי אליה. אביה של עדי צחק ברגע שראה את יפה תואר מעבר לדלת וכינה אותו “מוזר”. באותו הרגע הרגשתי צורך להגן על החתול שלי.
לאורך כל הערב, עדי ואביה לעגו למראהו של יפה תואר והמליצו לי להיפטר ממנו, תוך שהם צוחקים וחושבים איפה אפשר לשים אותו. גם אמא של עדי הצטרפה לצחוקים. למחרת, כשחזרתי מהעבודה, יפה תואר לא היה בבית. שאלתי את עדי לאן נעלם, והיא אמרה שהביאה אותו למרפאה וטרינרית והשאירה אותו שם.
הזדרזתי לצאת לחפש אותו, חיפשתי במשך חמש שעות… בסוף מצאתי אותו. יפה תואר היה רגוע והפנה אלי מבט מלא הודיה. חיבקתי אותו. חזרתי הביתה ואמרתי לעדי שתאסוף את הדברים שלה ותעבור דירה. לא רציתי לראותה יותר; היא נעשתה מגעילה בעיניי.
בבוקר, עדי ארזה את חפציה ועזבה בשקט, משלימה עם המצב. היא לא האמינה שהחתול יהיה חשוב יותר ממנה. מאז, אני ויפה תואר חיים יחד, והוא שמח לקבל אותי אחרי יום עבודה.
הבנתי שמי שלא מכבד את אהבותיך ואת מי שקרוב אליך, לא ראוי להיות חלק מהחיים שלך.
