כשהוא הביא את המאהבת שלו לערב יום השנה שלנו, התמונות שכבר היו אצלי ביד חיכו לרגע שבו ישאיר אותו בלי אוויר לנשום.
כשהאישה בשמלת הקטיפה האדומה התיישבה לידו כאילו הייתה חלק מהחיים שלו מאז ומעולם, לא הרמתי עפעף. לא בגלל שזה לא כאב. אלא כי הבנתי מיד דבר אחד עמוק הוא לא חשב לרגע שאהיה בעלת כבוד עצמי. הוא ציפה להיסטריה. לסצנה. לזה שאצטייר כאישה הפחותה.
אבל אני… אני אינני מחלקת מתנות לאנשים שבגדו בי. אני מעניקה תוצאות.
הוא היה תמיד הגבר שדיבר על סגנון, על תדמית, על הרושם הנכון. דווקא בגלל זה בחר את ערב יום השנה לעשות בי את המזוהם מכל: להקטין אותי בשקט, לעיני הבריות.
ישבתי בשולחן, גב זקוף, בשמלת משי שחורה מאותן שמלות שאינן דורשות תשומת לב. הן פשוט מזכירות שמי שיושבת בהן לא זקוקה לרעש. האולם היה מפואר תאורה דבשית, יין טוב, חיוכים שמסתירים שיניים מחודדות. מקום שבו לא צועקים, אלא מביטים ושופטים.
הוא נכנס ראשון; אני חצי צעד מאחוריו, כפי שתמיד היה.
וכשחשבתי שכל ההפתעות של הערב שלו הסתיימו, הוא רכן אליי ולחש:
“רק תחייכי. תפסיקי לעשות סרטים.”
“אלו סרטים?” שאלתי בשקט.
“כאלה… של נשים. תתנהגי רגיל. אל תקלקלי לי את הערב.”
ואז ראיתי אותה באה אלינו. לא כאורחת. לא כחברה. אלא כאחת שכבר תפסה את מקומי. היא התיישבה לידו. לא שאלה. לא היססה. כאילו השולחן היה שלה.
הוא עשה את ההצגה האדיבה שגברים חושבים שמנקה את הבוץ:
“תכירי… היא רק קולגה מהעבודה. לפעמים עובדים יחד.”
והיא… היא חייכה אליי את אותו חיוך שאישה מתאמנת עליו מול המראה.
“נעים להכיר. שמעתי עלייך כל כך הרבה.”
אף אחד באולם לא הבין מה מתרחש. אבל אני הבנתי. כי אישה איננה זקוקה להודאה כדי להריח בגידה.
האמת הייתה פשוטה הוא הביא אותי, להציג אותי כ”הרשמית”, והביא אותה להראות לה שהיא כבר ניצחה. שניהם טעו.
הסיפור התחיל חודש לפני. לא עם בושם חדש, לא תספורת ולא מעיל יקר. אלא עם טון הדיבור שלו.
הוא התחיל לדבר אליי כמישהו שנמאס לו מהנוכחות שלי.
“אל תשאלי אותי שאלות.”
“אל תתערבי.”
“אל תעשי את עצמך חשובה.”
ולילה אחד, כשהוא חשב שאני ישנה, הוא יצא למרפסת עם הטלפון. לא שמעתי את המילים, אבל שמעתי את הקול. הקול הזה, ששמור רק לנשים שאותן רוצים באמת.
ביום הבא לא שאלתי אותו. בדקתי. ובמקום להיסחף לדרמה בחרתי במשהו אחר הוכחות. לא כי הייתי צריכה “אמת”, אלא כי רציתי שהאמת תכאיב בדיוק כשהיא צריכה.
פניתי לאישה הנכונה. אישה כמוני תמיד מחזיקה חברה אחת שלא מדברת הרבה אך רואה הכל. היא אמרה לי רק:
“אל תבכי. תחשבי קודם.”
והביאה לי את התמונות.
לא אינטימיות, לא פוגעניות. רק ברורות. אין דרך להסביר. תמונות שלהם ביחד, ברכב, במסעדה, בקבלה של מלון. בתמונות לא רק הקירבה נראית; אלא הביטחון של שניים החושבים שאיש לא יגלה.
באותו רגע ידעתי מה יהיה הנשק שלי. לא ריב. לא דמעות. אלא חפץ סימבולי שמסיים משחק. לא קלסר, לא USB, לא מעטפה שחורה אלא מעטפה בצבע שנהב, כמזכרת רשמית. נראית כמו הזמנה יקרה. דיסקרטית, לא מאיימת.
בתוכה שמתי את כל התמונות. והוספתי פתק קטן, בכתב היד שלי:
“אני לא כאן כדי לבקש. אני כאן כדי לסיים.”
חוזרת לאותו ערב.
ישבנו בשולחן. הוא דיבר, היא צחקה, אני שתקתי. בתוכי הייתה נקודת קרח שנקראת שליטה.
באיזשהו שלב הוא רכן לעברי שוב, בלחישה עוקצנית:
“את רואה? כולם מסתכלים. אל תעשי בושות.”
אז חייכתי. לא כאישה שבלעה צפרדע. אלא כאישה שכבר לא כאן.
“בזמן שאתה שיחקת משחק כפול… אני בניתי את הסיום.”
קמתי. לאט. באלגנטיות. לא דחפתי את הכיסא. והאולם הרגיש כאילו התרחק כולו.
הוא הביט בי במבט ההוא: מה את עושה? מבט של גבר שמסרב להאמין שלאישה יש קצה משלה.
אבל לי היה.
המעטפה הייתה בידי. חלפתי על פניהם כמו במוזיאון שניהם כבר היו תצוגה.
הנחתי את המעטפה על השולחן, בדיוק באמצע, תחת האור.
“זה בשבילכם,” אמרתי בשקט.
הוא צחק במבוכה, מנסה לשדר אדישות.
“מה זה, תיאטרון?”
“לא. זו האמת. על נייר.”
היא שלחה יד ראשונה, סקרנית להרגיש את “הניצחון”.
אבל ברגע שראתה את התמונה הראשונה, החיוך שלה נכבה. ועיניה ברחו מטה כמי שהבינה שנתפסה.
הוא שלף את התמונות, פניו החווירו.
“מה זה צריך להיות?” לחש.
“הוכחות,” עניתי.
ואז אמרתי בקול את המשפט שיילך איתם עוד שנים, מספיק חזק שגם השולחנות הקרובים ישמעו:
“בזמן שקראת לי תפאורה… אני אספתי הוכחות.”
השתררה דממת מוות. מוזיקה פסקה. נשימות נעצרו.
הוא נעמד בזינוק.
“את טועה!”
הבטתי בו בשלווה:
“זה לא משנה אם אני טועה. משנה שאני חופשיה.”
היא פחדה להרים מבט.
והוא פתאום הבין שהחלש ביותר הוא לא התמונות, אלא שאני לא רועדת.
הבטתי עליהם לרגע אחרון. ואז הוספתי את החותמת: בחרתי אחת מהתמונות לא את הפרובוקטיבית, אלא את הברורה מכולן והנחתי אותה מעל כולן, כאילו אני חותמת סוף.
סגרתי את המעטפה, קמתי ועשיתי דרכי לדלת. עקבי נקשו כמו נקודה בסוף משפט שחיכה לי שנים.
בדלת נעצרתי. הסתכלתי לאחור בפעם האחרונה.
הוא כבר לא היה הגבר ששולט בסיטואציה. היה לאיש שלא יודע מה יאמר מחר.
כי מהערב, כולם יזכרו רק דבר אחד:
לא את המאהבת,
לא את התמונות,
אלא אותי.
וכך יצאתי.
ללא דרמה. עם כבוד עצמי.
והמשפט האחרון של החשבון שלי עם עצמי:
כשהאישה שותקת יפה זהו הסוף.
ואתם, אם מישהו היה מביך אתכם באולם מלא אנשים הייתם פורשים בסגנון, או משאירים את כל האמת מונחת על השולחן?
