לפני עשרים ושש שנים, הוריי התחתנו, ומשפחתנו חיה באושר בלי דאגות כלכליות. עם הזמן, גם אני מצאתי את אהבת חיי, וכעבור שש שנות זוגיות החלטנו שהגיעה העת להינשא ולהפוך את הקשר שלנו לרשמי. סיפרתי את החדשות להוריי. אמא שלי הייתה נרגשת מאוד, חיכתה לרגע הזה כל חייה, אך אבא שלי לא קיבל זאת באותה שמחה. הוא סבר שזה מוקדם מדי, והמליץ לנו לחשוב היטב לפני שנעשה את הצעד הזה.
בהמשך, הבנתי מה שורש ההתנגדות של אבי. אמא הציעה להעביר אלי את הדירה שלה, שירשה מבית סבתא שלי, מתוך תחושת אחריות כלפינו זוג צעיר הזקוק לעזרה. אבל אבא התנגד, ופחד שאם חלילה נתגרש, בעלי, דניאל, יקבל חצי מהדירה. מה שבעבר ירשו סבא וסבתא, הפך כרגע למחלוקת אחת הדירות הייתה אמורה לעבור אל אחי הצעיר, והשנייה אלי, בהתאם לרצון של אמא. אבא, לעומת זאת, רצה לקחת הכל לעצמו, וזה גרר ויכוחים סוערים ביניהם.
אמא שלי האמינה בכל ליבה שאסור להורים לנטוש את ילדיהם, והתעקשה להעביר לי את הדירה. העמדה של אבא יצרה סכסוך קשה במשפחה, והמדרון התדרדר עד לכך שאמא, בכעס רב, סילקה אותו מהבית ואסרה עליו לשוב.
השפעת החתונה שלי על משפחתי, ובעיקר על אבי, הייתה עמוקה ובלתי צפויה. היום, שנתיים לאחר שנישאתי, אני מאושרת. אנחנו גרים בדירה שאמא שלי העבירה לי, ואני מודה לה מכל הלב. למרות המתחים בין ההורים, אני שמחה בחיי הנישואין שלי, ושואבת כוח מאהבתה ותמיכתה של אמא לאורך הדרך.
