כשהגעתי לגיל 69, סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים—הכסף שלי, שהרווחתי בעבודה קשה, כסף שכל אחד היה שומר עליו מכל משמר. כבר היו לי תכניות: לשפץ את הגג של הבית, להפריש חסכונות לימים קשים, ולפנק את עצמי אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. אבל ברגע שהמשפחה שמעה על כך, האחיין שלי הופיע בפתח—נחמד, מחייך ועם לשון משכנעת: סיפר על “עסק בטוח”, “הזדמנות זהב”, ושכל מה שחסר לו זו דחיפה קטנה כדי להצליח. דיבר כל כך יפה ואמין, שהאמנתי לו. הבטיח שבתוך חצי שנה אחזיר הכול עם ריבית, שזה יציב, מהיר ובטוח, שהוא לא כמו אחרים שנפלו. מתוך מחשבה שגם עוזרת לו וגם אולי מרוויחה בעצמי, נתתי לו את הכסף—בלי מסמכים, בלי חתימות, רק על המילה שלו. אמרתי לעצמי: “זה אחיין שלי, לא יפגע בי.” בגיל הזה, עדיין חושבים שלמשפחה יש כבוד. איזו תמימות. עברה חצי שנה—כלום. הסביר שהעסק מתקדם אבל צריך עוד סבלנות. בחודש השמיני הפסיק לענות לטלפונים שלי. אחרי עשרה חודשים שמעתי מאנשים שהוא מבזבז בלי חשבון, כאילו לא חייב כלום לאף אחד. כשפניתי אליו שוב, נעלב—האשימני שאני לא סומכת עליו, מרגישה אותו בלחץ, מוציאה אותו רע בעיני אחרים. שם כבר הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל עדיין קיוויתי שיעשה את המעשה הנכון. ואז באה המכה האמיתית—מהאחים שלי: עמדו לצדו. אמרו לי: “תעזבי אותו, הכסף יחזור, הוא עושה כל מה שהוא יכול.” אחר כך התחילו הערות: שאני קמצנית, ש”למה לי כל זה בגיל כזה”, שאני מגזימה בלהיאחז באיזה סכום. בסוף הפסיקו לדבר איתי בכלל. כמעט בת שבעים, הפכתי לחשודה כי העזתי לבקש את מה שמגיע לי. יום אחד עמדתי מולו בפנים—בלי סיבובים. הוא נהיה תוקפני, טען שאני לוחצת עליו, איים שאם אמשיך לדרוש את הכסף הוא לא ידרוך עוד בביתי—כאילו זה אמור לשבור אותי. הסתכלתי עליו וחשבתי: איך פתחתי לו דלת, איך האמנתי בו, איך הגנתי עליו כשאמרו שהוא לא אחראי. והוא—בלי טיפת בושה—מרשה לעצמו לכעוס כשאני מבקשת את שלי. עברו שלוש שנים. לפעמים אומרים לי לוותר—שבגילי עדיף כבר שיהיה לי שקט. אחרים אומרים לא להיגרר לשתיקה—כי אם שותקים, דורכים עליך עוד. אני במצב ביניים. אין לי חתימה, אין מסמך—רק מילה אחת. המילה שנתתי—והוא ריסק בלי חשבון. וכל פעם שאני דורשת את הכסף, המשפחה מתרגזת. מסתכלים עליי כאילו אני הסיוט, כאילו אני הבעיה. והאמת פשוטה: לא ביקשתי מאף אחד כלום—רק את מה ששייך לי.

כשמלאו לי 69 סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים – כסף שלי, שעמלתי עליו. תכננתי לשפץ את הגג, לשים חסכונות לימים קשים, ולפנק את עצמי אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. אבל כשבני המשפחה שמעו – האחיין הגיע, חייכן ומתוק, עם סיפורי ״עסק בטוח״ ו״הזדמנות של פעם בחיים״, רק צריך דחיפה קטנה כדי להצליח. הוא שיכנע אותי, הבטיח שיחזיר כל שקל עם ריבית תוך חצי שנה. האמנתי בו. נתתי לו את הכסף ללא מסמכים, רק על המילה שלו – כי זה המשפחה. חצי שנה עברה – כלום. שמונה חודשים – הפסיק לענות. עשרה – הבנתי שבזבז כאילו לא חייב לאף אחד כלום. כשדרשתי את שלי, הוא נעלב, הפך תוקפני ואיים לנתק קשר. והמשפחה? עברה לעמוד לצידו, האשימו אותי, טענו ש״אני מחזיקה בכסף״ ושבגילי ההיתפסות לסכום היא מיותרת. לבסוף סובבתי לבד, כמעט בגיל שבעים, מוקצית כי ביקשתי רק את שלי. שלוש שנים של שתיקה, האמונה במשפחה נשברה. אין לי מסמך, רק מילה שהוא רמס – ורק רצון אחד: לקבל בחזרה את מה ששייך לי, למרות שכולם עושים ממני את הפושעת.

כשהגעתי לגיל 69, סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים.

00

אוי, אני בחיים לא הייתי מסוגלת. איך אפשר ככה, להפוך את הבן אדם לירק? משתגעים עם חולים סיעודיים! צריך למסור למוסדות מיוחדים! ואל תסתכלי עליי ככה! למה לרחם? הרי חיות מרדימים וזה בסדר, ואנחנו – כל כך הומניים. יש אפילו מדינות שזאבקנים את הזקנים על הר ומשאירים אותם שם. ואפילו… – רצתה להמשיך אנטונינה, אבל לובה קטע אותה: – טוני, אין לך אפילו בושה להגיד דברים כאלה! זו אמא שלנו! איזו הר?! את השתגעת? – קודם כל, זו לא ממש אמא שלנו, אלא שלכם. זו אמא של בעלי, תסכימי, זה הבדל מהותי. וגם אם זו הייתה אמא שלי, הייתי עושה אותו דבר. לובה, טוב, נטפל בתינוקות, הם כאלה מתוקים! אבל כשמבוגר נהיה חסר אונים? מסריח, בלי שום תקווה! דרך אגב, מה לגבי הדירה של אמא עכשיו? הרי לקחת אותה אלייך, הדירה עומדת ריקה. צריך למכור לפני שהמחירים ירדו! לנו יותר צריך דירה – ואסיק צריך ללמוד, פטיה רוצה להתחתן. אנחנו צריכים את זה יותר. את ילדת מאוחר, מתי הבת שלך בכלל תגדל? אם היית מוותרת בשביל אחיך, כמו בן־אדם… – אנטונינה לא הספיקה לגמור. – לובה! לובה’לה, איפה את, מתוקה שלי? – נשמע מהחדר. – תיכנסי, טוניה. אמא התעוררה – לובה דחפה בעדינות לדלת. הראש שלה היה כבד, אמא לא הרגישה טוב והיא עצמה לא ישנה שלושה ימים. ועברה לה מחשבה: ומה אם שמעה את השיחה? לא נעים בכלל! נכנסה לחדר. חייבים לפתוח חלון. ריח כבד, חונק. אבל לאמא כל הזמן קר, היא קפואה. כורכת אותה בשאל. בקול פסיעות הסתובבה אמא, התרוממה קצת. סידרה שערות. לובה הסתכלה על הידיים שלה – מחוספסות, גדולות, והאצבעות עדינות, הוורידים מציירים תחרה. מניעה משהו בידיים. העיניים מביטות לנקודה, חסרות אונים. לא רואה אמא. מספרים שאולי יחזור איזה אחוז ראייה, אבל לובה כבר לא מאמינה. ניגשה, החליפה מצעים, האכילה. אמא התכרבלה ונרדמה. ולובה – רצה לרופא, לשאול, להתייעץ. הראש כמו צמר גפן, רוצה לברוח מהבעיות. הרבה התלוננה. שאין שיפור, שקשה. הרופא, מרשים, עם זקן, מילא מהר טפסים, תור מחוץ לחדר. הרים אל לובה עיניים עייפות. – כנראה אצלכם בעבודה… הרבה עבודה… – היא השתתקה. – לא חסר. חסרים רופאים. הלוואי שיכולתי לבקבוק תרופה אחת לכולם, היה תור קטן וחולים פחות – חייך בעדינות. – איזו תרופה? אפשר להשיג? – שאלה לובה בתקווה. – נעורים. למה התעצבת? ככה זה. את עייפה, ברורה. אבל אמא שלך התלוננה פעם? את היית חולה בילדות? היא קמה אלייך בלילה? – הוריד את המשקפיים, אמר. לובה נאנחה. זיכרונות עלו. הנה היא, בת שמונה, עם שפעת. אמא לוקחת על הידיים, קשה לה – אבל סוחבת. מביאה תה עם לימון, משיגה פירות יער. כמעט חצות, התחשק לה מיץ פירות. אמא הלכה וחזרה, באמצע לילה, איפה השיגה? לא ידוע. לפנות בוקר ירדה לה חום. לובה נרדמה, אמא יצאה לעבודה. ותמיד, אמא עבדה 2–3 עבודות, שתחיה טוב. פעם, דצמבר, עמדו ליד החנות. שמלה כסופה בחלון. ואמא הסתכלה… מוקסמת. ואז ליטפה את לובה בלחי והמשיכו לקנות לה מעיל, מגפיים. לעצמה כלום לא קנתה. היה גם עוגה—יפה, לבן-ורוד, קטן. בתקופת מחסור, זו הייתה כמו אגדה. ולובה כמעט הכל אכלה לבד. אמא קיבלה קצת קרם. לובה הביטה בה באשמה, אמא חיבקה: לא נורא, ילדה, עוד נקנה. – ילדים גדלים ושוכחים כמה בריאות נתנו להם הורים. גם את היית קטנה וחסרת אונים, ועכשיו אמא שלך כזאת. ומה—תעשי לה? מבינה, את עייפה. תחשבי רגע, יקירה. רגע, לא תהיה אמא שלך—יהיה לך זמן, לא תקומי בלילה, לא תטפלי. תשמחי אז? – אמר הרופא בקושי. – לא… לא, אעשה כמו שאמרת. מצטערת, פשוט… אני אחזור – ברחה לובה מהחדר. הלחיים בערו. מה היא עושה? איך אפשר בלי אמא? לא תשרוד. בבית—ילדה גדולה, בת גדלה. רק אמא. זה הכל! כמה בכתה, נקברה בברכיים שלה. כל פצע, כל משבר, בסוף רצה הביתה—אל אמא. רק אמא תדע מה לומר. טלפון. יאשקה, אחיה. – מה אתה רוצה? אנטוניה כבר באה. דירה? קחו כבר, נמאסתם. אמא רק דואגת לך! תמיד שואלת עליך. ומי טיפל בך כששכבת שלושה חודשים? אמא! היא סחבה אותנו לבד – טרקה לובה. צעדה בשלוליות, לא הרגישה כלום. בכתה. נכנסה לחנות. בחלון שמלה—כמו מאז. רצה לקנות. – יש רק במידה הזו, לך גדולה – אמרה מוכרת. – זה בשביל אמא! לי קטן, לא צריך! – ניגבה אף, לקחה. עוגה קנתה גם, כמו פעם, ורוד–לבן. בדרך רצה במדרגות. בבית: הבת שרה לסבתא, מלטפת ראשה. – לובה באה. תני, מאמי, תנוחי קצת. עייפה שלי… כל כך התעללתי בך – אמרה אמא. גרון חנוק, אי אפשר לנשום. לכולם ניסיונות. לא כולם עומדים בהם. ולובה כמעט נכנעה. – אמא! – קברה פניה בידיה. תחושה אחת – כל עוד יש הורים – אנחנו ילדים. אין – יתומים. לא משנה הגיל: 10, 20, 40, 60 – תמיד צריך אמא. – אמא, קניתי לך שמלה. כמו אז, מהחלון ההוא. כסופה. ועוגה. נתלבש, נשתה תה – את תהיי לי הכי יפה! – סידרה ללובה את השיער של אמא. אמא ליטפה את השמלה, חייכה. הילבישו אותה. לובה סידרה שיער, הבת הביאה בושם, שפתון. שתו תה, נזכרו—ואיזה יפה אמא! פניה שלווה, טובה. כמעט לא נשארות כאלה. זה נעלם עם הדור. לא התלוננה אף פעם. דפיקה בדלת. יאשקה, האח, בכניסה עם פרחים ואננס. – למה אננס? יאשקה! – צחקה לובה. – רצתה פעם, לא היה כסף. עכשיו אביא כל יום אם צריך! תסלחי לי, לובה. ואל תתייחסי לטוני. אמא תחיה עוד שנים. לא צריך דירות. תבריא – תעבור אליי. נבוא לבקר! – יאשקה אמר. נכנס, התפעל מהשמלה. אמא צחקה—כאילו בריאה. הימים השתנו. לובה דימיינה, בבכי, מה יקרה אם לא תהיה אמא. עכשיו נלחמה על כל יום שלה—בכל הכוח. – פחדתי כל יום שאגיע—ואמא איננה. נהייתה כמו ילדה: רחצתי אותה, סידרתי שיער, לחשתי: “רק תחיי! איך שאת! רק תהיי לידי!” – אמרה למשפחה. גירשה דיכאון מהבית. השתדלה לחייך, לספר סיפורים מצחיקים. אמרה לאמא: תכף תבריאי! עשתה כל יום חג קטן—בלונים עם הבת, קריוקי. אמא כל־כך אוהבת לשיר! ואיזה קול יש לה! התחילה לשיר איתן. – לובה’לה, את לובשת משהו צהוב? – שאלה פעם אמא. לובה השמיטה סמרטוט—עליה שמלה צהובה עם פרחים. – את קצת רואה? אלוהים, איזה אושר! – קפצה עליה. לאט–לאט, בהתחלה על הקיר, אמא התחילה ללכת. לא היה אושר גדול יותר. לא החזירה אותה לדירה—שתישאר יחד ורק קרוב. – נחיה שלוש בנות: אני, את, טניה. יש לנו עוד מלא לעשות! רצית ללמד אותי לאפות—עדיין לא מצליחה עוגות. יאשקה הבטיח לבוא – נשקה לאמא. הגיע. שני מטר, חזק. אמא קראה לו “הדובון שלי”. קח אותה על הידיים—החוצה, לספסל. לובה הביטה—איזו אמא יפיפיה. במעיל חדש, כובע. כמו בובה. הגיע שקט לראשונה. צעד ועוד צעד—הכל אפשרי. רק תחיי, אמא. רק לשמוע אותך כל יום. כי בך הכוח. כמו שפרח לא חי בלי מים ושמש—אני בלעדייך לא יכולה. ומה לאחל בכלל? שהלב של אמא יפעם תמיד. שתקבלי עוד ועוד אהבה והפתעות מהילדים—זר פרחים ביום גשום, שמלה שלא ברור לאן ללבוש—אבל כל אשה תשמח. בגיל כלשהו. בושם קטן. והמילים הכי חשובות, שצריך לומר כשעוד אפשר: – אני אוהבת אותך, אמא. רק תהיי תמיד, אמא! את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!

– אוי, אני לא הייתי מסוגל לעבור את זה.

00

¡Si ya lo advertí: no traigáis a vuestros niños a la boda! Las puertas del salón se abrieron lentamente y una cálida luz dorada inundó el recibidor. De pie en mi vestido de novia, sujetando con cuidado la cola, intentaba que no se notara el temblor de mis manos. Sonaba música suave, los invitados sonreían, los camareros colocaban las copas de cava… Todo era tal y como habíamos soñado Arsenio y yo. Casi. Mientras me preparaba para entrar al salón, de repente se oyó el chirrido de unos frenos en la calle. A través de las puertas acristaladas vi cómo un viejo monovolumen plateado se detenía ante la escalinata. De él salieron una alborotada tropa: tía Pilar, su hija con su marido… y cinco niños que ya corrían en círculo alrededor del coche. Me quedé helada. — Esto no puede estar pasando… —susurré. Arsenio se acercó a mí. — ¿De verdad han venido? —preguntó mirando en la misma dirección. — Sí. Y… con niños. Esperábamos para entrar al salón, listos para nuestro gran momento, pero nos quedamos clavados como dos actores que olvidan el guion justo antes del estreno. En ese instante lo supe: si no aguantaba el tipo ahora, el día se arruinaría. Pero para entender cómo llegamos a este absurdo, hay que volver unas semanas atrás. Cuando Arsenio y yo decidimos celebrar una boda íntima, teníamos clarísimo lo que queríamos: sólo 40 invitados, jazz en directo, luz tenue, ambiente acogedor. Y —sin niños. No es que no nos gusten; simplemente soñábamos con un día relajado, sin carreras, gritos, niños cayéndose del castillo hinchable, zumos vertidos y escenas de crianza ajenas. Todos los amigos lo aceptaron bien. Mis padres también. Los padres de Arsenio se sorprendieron un poco, pero pronto lo asimilaron. La familia lejana fue otra historia… La primera en llamar fue la tía Pilar —una mujer a la que el volumen le viene en los genes. — ¡Inés! —exclamó sin saludar siquiera—. ¿Pero qué invento es ese de que los niños no pueden ir a la boda? ¿Tú de verdad? — Sí, Pilar —contesté calmada—. Queremos una tarde tranquila, para que los adultos puedan disfrutar. — ¿Disfrutar de los niños?! —replicó, indignada como si quisiera prohibir a todos los bebés de España—. ¡Si la familia siempre va junta! — Es nuestro día. Nadie está obligado a venir, pero es nuestra norma. Silencio. Pesado como una piedra. — Pues muy bien. Entonces no iremos —cortó tajante. Me quedé con el móvil en la mano, sintiendo que acababa de pulsar el botón rojo de autodestrucción. Tres días después, Arsenio vino con cara de pocos amigos. — Inés… ¿podemos hablar? —dijo quitándose la chaqueta. — ¿Qué ha pasado? — Catalina, llorando. Dice que esto es una humillación para la familia. Que sus tres hijos no son bichos raros, que se portan bien. Y que si no pueden venir, ella tampoco vendrá ni su marido ni los padres de su marido. — O sea, ¿menos cinco? — Ocho —me corrigió sentándose—. Dicen que así rompemos la tradición. Me eché a reír, histérica y nerviosa. — ¿La tradición de qué? ¿De llevar niños que tiran las bandejas en las bodas? Arsenio también sonrió. — No se lo digas así. Bastante tensos están ya. Y la presión seguía… La semana siguiente fuimos a cenar con sus padres y allí me llevé otra sorpresa. La abuela —tranquila y discreta Antonia, que reza por no meterse nunca en líos— tomó la palabra: — Los niños son una bendición —dijo, muy seria—. Sin ellos en la boda… queda vacía. Iba a responder, pero la madre de Arsenio se adelantó. — ¡Mamá, basta ya! —suspiró—. Los niños en las bodas son un caos. ¡Siempre te has estado quejando del ruido! ¿Cuántas veces tuvimos que sacar a los pequeños de debajo de la mesa? — ¡Pero la familia debe estar junta! — La familia debe respetar las normas de quien se casa —replicó la suegra, tranquila. Me dieron ganas de aplaudir, pero Antonia negó con la cabeza: — Yo sigo pensando que está mal. Y entendí que el conflicto familiar tenía tintes de “Juego de Tronos”. Nosotros éramos los reyes a destronar. El golpe final llegó unos días después con llamada del tío de Arsenio, José Miguel. Siendo siempre el más prudente y neutral, comenzó con tono conciliador: — Inés, hola… Verás, Olga y yo lo hemos hablado. ¿Por qué sin niños? Ellos son parte de nosotros. Siempre hemos ido juntos a las bodas. — José Miguel —suspiré—, sólo queremos una tarde tranquila. No obligamos a nadie… — Sí, sí, ya te he escuchado. Pero entiende que si nuestros niños no van, Olga tampoco irá. Yo con ella. Cerré los ojos. Otros dos menos. Ya por entonces la lista de invitados había adelgazado como nunca. Arsenio me abrazó. — Estamos haciendo lo correcto —susurró—. Si no, la boda deja de ser nuestra. Pero la presión no cesaba. La abuela seguía insinuando que “sin risas de niños, todo queda muerto”. Catalina ponía dramas en el grupo familiar: “Qué pena que haya quien no quiera niños en sus fiestas…” Y por fin, llegó el día. El monovolumen se detuvo en la escalinata. Los niños salieron en tropel. Tía Pilar salió detrás, recolocándose un mechón. — Me voy a volver loca… —musité. Arsenio me apretó la mano. — Tranquila. Ahora lo arreglamos. Salimos a su encuentro. — ¡Hola, chicos! —dijo Pilar abriendo los brazos—. Perdón por el retraso. Al final vinimos. ¡Somos familia! A los niños, claro, no podíamos dejarlos. Pero estarán tranquilos. Nos quedamos poco. — ¿Tranquilos…? —susurró Arsenio mirando a los pequeños que ya rebuscaban bajo el arco nupcial. Respiré hondo. — Pilar… Lo dejamos claro —insistí, serena y firme—. Dijimos que no habría niños. Lo sabíais. — Pero es la boda… —intentó justificar. Entonces intervino la abuela. — Hemos venido a felicitaros —dijo con aplomo—. Pero los niños son parte de la familia. No está bien separarlos. — Antonia —le respondí amablemente—, valoramos mucho que estéis aquí. Pero es nuestra decisión. Y si no la respetáis, tendremos que… No me dio tiempo a acabar. — ¡MAMÁ! —cortó la madre de Arsenio desde la puerta del salón—. Deja de arruinarles la boda. Hoy es de los mayores; los niños, a casa. Ya está. Vamos. La abuela se quedó confusa. Pilar se detuvo. Hasta los niños, de repente, entendieron el cambio de tono. Pilar suspiró. — Bueno… No era nuestra intención molestar. Sólo pensábamos que era mejor así. — No hace falta que os vayáis —dije—. Pero los niños tienen que volver con su padre. Catalina rodó los ojos. Su marido suspiró. Dos minutos de silencio y acompañaron a los niños de vuelta al coche. El marido de Catalina se fue con ellos y los adultos se quedaron. Por primera vez, voluntariamente. Cuando entramos al salón, el ambiente era perfecto: luz de velas, jazz, conversaciones suaves. Los amigos brindaban, los caballeros nos abrían paso, los camareros servían cava. Entonces entendí que hicimos lo correcto. Arsenio me susurró: — Bueno, esposa… Creo que hemos ganado. — Creo que sí —sonreí. La velada fue maravillosa. Bailamos el primer baile sin niños corriendo entre los invitados, nadie gritaba ni derramaba pasteles ni ponía dibujos animados en el móvil. Los invitados charlaban, reían y disfrutaban de la música. Al cabo de unas horas, la abuela vino a nuestro lado. — Inés, Arsenio… —dijo bajito—. Me equivoqué. Hoy… ha sido muy bonito. Muy tranquilo. Le sonreí. — Gracias, Antonia. — Es que… los mayores somos muy de costumbres. Pero veo que sabíais lo que hacíais. Sus palabras valían más que todos los brindis. Al acabar, Pilar se acercó, agarrando la copa como un escudo. — Inés… Me pasé. Perdóname. Siempre lo hemos hecho de otra forma. Pero hoy… ha sido precioso. Tranquilo. De adultos. — Gracias por venir —le respondí, sincera. — Casi nunca descansamos de los niños. Y aquí… de golpe me siento yo misma —me confesó—. Hasta me da pena no haberlo entendido antes. Nos abrazamos. La tensión acumulada de semanas se disipó. Cuando todo terminó, Arsenio y yo salimos a la calle, bajo la luz de las farolas. Él me puso su americana sobre los hombros. — ¿Y? ¿Qué te ha parecido nuestra boda? —preguntó. — Ha sido perfecta —le respondí—. Porque ha sido nuestra. — Y porque la hemos defendido. Asentí. Sí, eso fue lo más importante. La familia es importante. Las tradiciones también. Pero el respeto a los límites lo es igual. Y si los novios dicen “sin niños”, no es un capricho. Es su derecho. Y como hemos visto, hasta las costumbres familiares más arraigadas pueden renovarse si dejas claro que la decisión ya está tomada. Esta boda nos dio una lección —a todos—: a veces, para salvar la fiesta, hay que saber decir no. Y gracias a ese “no”, el día fue realmente feliz.

¡Ya dije que no trajérais a los niños a la boda!

00

“אני בחיים לא הייתי מצליחה – איך אפשר לחיות ככה? בן אדם הופך לצמח… אי־אפשר עם חולים סיעודיים כאלו! צריך למסור אותם למוסד! ואל תסתכלי עליי ככה – מה יש לרחם? הרי חיות מרדימים ואף אחד לא מזדעזע. אנחנו כל כך הומאניים… באיזו מדינה לוקחים את הזקנים ומשאירים אותם על הר גבוה. וגם… – רצתה להמשיך אנטונינה, אבל lyuba קטע אותה: – תתביישי, טוני! זו אמא שלנו! איזו הר? השתגעת? – קודם כל, היא לא שלנו – היא של בעלי. הבדל מהותי. גם אם הייתה שלי, הייתי עושה אותו דבר אם הייתה מגיעה למצב כזה. Lyuba, זה סבבה לטפל בתינוקות – הם מתוקים! אבל כשמבוגר הופך חסר אונים, מסריח ואין תקווה? דרך אגב, מה עם הדירה של אמא עכשיו כשאת לקחת אותה אלייך? הדירה עומדת ריקה – צריך למכור לפני שהמחירים יורדים. לואי וָסְיָה צריך ללמוד, פֶּטְיָה רוצה להתחתן… לנו הדירה הרבה יותר נחוצה. את ילדת בת מאוחר – מתי תגדלי אותה בכלל? אם היית בן־אדם, היית מוותרת לאחיך…” וכך התחיל המסע של Lyuba – בין כאב ובין אהבה, בין ייאוש ומסירות, בין מחשבות על מוסד לאמא חסרת הישע, דרך דמעות של רגשות אשם וזיכרונות ילדות עם עוגות קטנות ושמלות נוצצות, ועד לרגע המפנה: החלטה להילחם על כל יום, להכניס שמחה לחיים של אמא, ולהבטיח שלא יחלוף יום בלי חיבוק, שמלה חדשה, או המילים החשובות מכול: “אני אוהבת אותך, אמא. רק תישארי איתי. את כל עולמי.”

אוי, אני לא יודעת איך את עושה את זה. בן אדם הופך להיות כמו ירק.

03

חזר אחרי שנה: הסיפור של ארצי – החתול הג’ינג’י שלא ויתר בדרך הביתה

חזר אחרי שנה כשיצאתי לרגע לשפוך את הזבל במרפסת הלובי

02

“מה, את לא מתביישת לדבר כך על אמא? הרי אמא היא לב המשפחה – גם כשקשה, גם כשהיא חולה ומבולבלת! את מדברת על מוסדות, על דירות, על כסף… אבל זו האמא שבלילות חיפשה לי פירות, עשתה לי תה עם לימון, כל חייה עבדה בשלושה מקומות כדי שחלילה לי לא יחסר כלום. ועכשיו היא חלשה, תלויה בי – ופתאום כולם זוכרים דירות, שוכחים אהבה. תחזיקי רגע, תחשבי: את מוכנה להפסיד את הדבר הכי יקר בחיים – את אמא? ילדים גדלים, שוכחים את לילות המחלה, את הדאגה, את ההקרבה. רק כשאין – מרגישים באמת יתומים, לא משנה בני כמה. אמא היא בית, שורש, נחמה. גם כשהיא חולה, חלשה, אולי כבר לא רואה, לא הולכת – אצלי היא תמיד תהיה מסודרת בפינצטה, עם שמלה יפה, קצת בושם ועוגה כמו מהילדות. כל יום נחגוג – ננפח בלונים, נשיר קריוקי. כי עד שיש אמא – יש אור, יש כוח. כל עוד הלב שלה פועם – יש למה לקום בבוקר. הדבר הכי חשוב – להגיד לה כל יום: אמא, אני אוהבת אותך. את הטובה בעולם. רק תישארי איתי, תמיד.”

אוי, אני בחיים לא הייתי מצליחה. בן אדם נהיה ירק.

03

¿Pero te has vuelto loco? ¡Que es nuestro hijo, no un extraño! ¿Cómo eres capaz de echarlo de casa? – gritó la suegra apretando los puños de rabia… El drama familiar que destapó viejas heridas y secretos nunca dichos en una pequeña cocina madrileña, bajo la lluvia de otoño, donde Tamara, una madre luchadora, se enfrenta a la posibilidad de perder a su hijo único tras una traición inesperada; entre reproches, lágrimas y la verdad dolorosa de una familia española marcada por las costumbres, la pérdida y el deseo de ser por fin comprendidos.

¿Estás loco? ¡Es nuestro hijo, no un extraño!

00

חזר אחרי שנה: הסיפור של ארצ’י החתול – על אובדן, תקווה ושיבה הביתה בתל אביב

חזר אחרי שנה כשיצאתי רגע לסדרון לזרוק את הזבל, הוא

02