ברגע שיצאתי לפנסיה, גרתי לבד בדירה גדולה עם שני חדרים בלב תל אביב. רבים מהפנסיונרים בבניין שלנו גם הם חיו בדירות הרבה יותר גדולות ממה שהם באמת צריכים. כשהילדים קטנים והמשפחה יחד, דירה גדולה היא פשוט הכרח; אבל עם השנים, כשהילדים גדלו וכל אחד הולך לדרכו, נשאר המון מקום ריק שמביא איתו תחושת בדידות וריקנות. זה לא המצב הכי טוב וגם מבחינת תחזוקה הגיע הזמן לשפץ, אבל לא היה לי לא את הכוח הפיזי ולא את הכסף הדרוש לפנסיונר כדי לטפל בכל זה.
חצי מהפנסיה שלי הלכה על תשלומי חשמל, מים וארנונה, למרות שבקושי השתמשתי במחצית מהמרחב. גם השגרה כבר הכבידה עליי ניקוי חלונות, הדחת הרצפות וסידור כל הפינות בשלוש החדרים התחיל לעייף אותי.
הבנתי שאני צריכה לעבור לדירה קטנה יותר, אבל דחיתי את זה במשך שנים. התרגלתי לאזור, לשכנים, לדירה שלי. כל החברות שלי, והרבה מהחיים שלי, היו שם. זה לא היה פשוט לעזוב. אבל כשהרגשתי סופית שלא אצליח יותר להחזיק את הדירה לא כלכלית, לא פיזית ידעתי שהגיע הזמן לשנות.
המשפחה שלי ליוותה אותי לאורך כל התהליך. ביתי, עלמה, והחתן שלה, נמרוד, עזרו לי לחפש דירה חדשה ולסדר אותה לפני שאעבור. למרות שהדירה החדשה הייתה קטנה משמעותית, אף פעם לא התחרטתי על ההחלטה.
לפנסיונר שגר לבד, דירת חדר היא פתרון נכון. אני מרוצה מהחיסכון בהוצאות, הניקיון הרבה יותר מהיר שעה בשבוע מספיקה, ולשמור על הסדר לוקח עשר דקות ביום.
אפילו בדירה קטנה, יש מקום לכל מה שאני צריכה ריהוט, מכשירים, וכל הדברים החשובים. הבעלים הקודמים השאירו ארון פינה גדול ששימש כמחסן, ואפילו הצלתי לי מקום קטן למרפסת. בסלון רק הדברים ההכרחיים ספה, ארון קטן ושולחן קפה.
את הרהיטים הישנים, הכלים ודברים שהצטברו לאורך שנים ולא היה לי בהם צורך, העפתי אין להם מקום בדירה החדשה, ולא באמת הייתי צריכה אותם. העברתם הלאה הייתה סוג של שחרור.
יש שסבורים שדירת חדר אינה מספיקה לחיים נוחים אולי אם רוצים לארח לפעמים ללילה, זה כבר פחות מסתדר. אבל אני לא מארחת ללינה, ובכל מקרה, לא מתאים לי לטרוח ולהכין אירוח ללילה. במהלך השנים רכשתי לעצמי הרגלים וסדר יום משלי, ואין לי עניין להוסיף לזה שינוי פתאומי עם אורח בבית.
הבת שלי והמשפחה שלה גרים קרוב כשבאים קופצים אלי, מבלים זמן וחוזרים הביתה. חברות באות לביקור, משתות קפה, ומשם ממשיכות הביתה. גם הן היו שמחות להישאר לילה, לפעמים, אבל אני יודעת שזה לא נוח כשכולם ישנים בחדר אחד.
לכל אחד יש תפיסה שונה לגבי כיצד כדאי לבלות את שנות הזקנה שלו ויש כאלה שנשארים בדירה הגדולה שלהם מתוך נוסטלגיה להרגל ולזכרונות, ויש שמעדיפים להתאים תנאים ולחיות בצניעות. אני למדתי על עצמי, שבשבילי, אין צורך בדירה גדולה בערוב ימי; ואם הבריאות טובה והמצב מאפשר, אפשר לנהל חיים טובים גם בצמצום.
מה שחשוב הוא לבדוק לא רק את גודל הדירה, אלא גם את כל מה שסביבה: שהמיקום יהיה נוח, עם קופת חולים, סופרמרקט ובית מרקחת קרובים לבית; שהילדים לא גרים רחוק מדי, בשביל שיהיה קל להיפגש; ושיהיה פארק או גינה ציבורית לשבת ולנשום אוויר.
בסופו של דבר, הבית הוא לא רק מקום פיזי הוא הפינה שאנו יוצרים בלב, והוא נמדד בחום, באהבה ובשקט שלו. לפעמים, כשמשחררים את מה שמיותר, מתפנה מקום לדברים החשובים באמת.
