יומן אישי, יום שלישי
כשעלינו למטוס, גיליתי שמישהו כבר יושב במקומות שלנו. אני ותמר, אשתי, תכננו לבקר משפחה בירושלים. קנינו מראש שני כרטיסי טיסה, וכיוונתי שבין שנינו יישאר מקום ליד החלון.
במטוס הזה יש שלושה מושבים בשורה, כך שבחרתי בכוונה מושבים שליד החלון כדי שנשב יחד. להפתעתי, כשניגשתי למקומות שלנו, ישבה שם אישה עם בן חמש לצידה. בדקתי שוב את הכרטיסים הכל היה תקין.
האישה נראתה רגועה, כמעט שאין מה להעיר, אבל פניתי אליה בנימוס: “סליחה, אלה המקומות שלנו.” היא התעלמה. תמר חזרה בשקט על הבקשה, ואז האישה הסתובבה ואמרה: “הבן שלי רצה לשבת ליד החלון. מי שמגיע קודם מרוויח. לא נחליף, קחו את המקומות הפנויים באמצע.”
הסברתי: “אנחנו שילמנו על המקומות האלו במיוחד. בבקשה, עשי לנו טובה ועברי למקום שלך. אין צורך לריב.”
היא התבצרה: “אתה לא רואה שהילד מתלהב? זה יכעיס אותו להחליף עכשיו. אין לך ילדים? אתה כבר מבוגר, תוותר.”
החלטתי יחד עם תמר לא להיגרר לריב, והלכנו לדייל בחברת ‘אל על’. הדייל פנה לאישה, ורק אחרי התערבותו, היא עברה למקומה המקורי.
חשבתי לעצמי אם כל-כך חשוב לה שהבן שלה ישב ליד החלון, למה לא הזמינה מראש כמו שצריך? העקשנות הזאת לא במקום זו חוצפה ישראלית מובהקת.
שמחתי שהדייל פתר את הסיפור במהירות, אחרת היינו מסתבכים בזה כל הטיסה. התחושה הטובה הייתה כששאר הנוסעים הביעו תמיכה הרגשתי שפעלתי נכון, לא צעקתי או התנהגתי בצורה לא נעימה; ניסיתי לפתור בשקט ובדרך ארץ.
עד היום אני לא מבין למה חלק מההורים חושבים שהם זכאים להכל בגלל שיש להם ילד. גם לנו יש ילדים, אבל זה לא אומר שצריך לדחוף אחרים או לקחת מקומות שלא שלנו.
סוף סוף המשך הטיסה עבר בשקט. אני מקווה שהאישה תלמד לשים לב בפעם הבאה לקנות מראש כרטיסים למושב הרצוי, ולכבד נוסעים אחרים.
