כשהגיעה ורד לאסוף את בנה מהגן, הוא רץ אליה בהתלהבות, חיבק אותה חזק ולחש לה באוזן בתשוקה:

Когда Ноа пришла забирать сына из ган, тот кинулся к ней на шею и страстно зашептал ей в ухо:
אמא, אמא, בואי ניקח את הסבתא של עוז אלינו!
מה? איזו סבתא? על מה אתה מדבר? לא הבינה Ноа את הבן שלה. תתלבש מהר, אבא מחכה לנו באוטו.
את הסבתא הזאת! יונתן התחיל להצביע על אישה מבוגרת שליוותה ילד קטן לדלת הגן. של עוז! אני אומר לך!
אל תגיד שטויות, זאת סבתא זרה.
אז מה? קיטר הבן תבקשי ממנה, שתהיה גם הסבתא שלי. בבקשה!
יש לך סבתות משלך, אפילו שתיים. למה אנחנו צריכים עוד אחת? די עם הדמיון שלך, שים מכנסיים.
אמא… יונתן עשה פרצוף מסכן והתחיל למשוך עליו את המכנסיים. הסבתות שלי הן סבתות לא נכונות. ושל עוז נכונה. אמיתית.
למה הסבתות שלנו לא אמיתיות? Ниа חייכה נבוך הן הכי אמיתיות בעולם! הן ילדו אותי ואת אבא, לא הסבתא של עוז.
אז מה? יונתן הביט באמא שלו בגעגוע ילדו, נו… אבל הן לא הפכו לסבתות באמת.
מה זה לא הפכו? בטח שכן! אתה הבן שלנו, אז האימהות שלנו הן אוטומטית הסבתות שלך!
אני לא רוצה אוטומטית! אני רוצה אמיתית, לא הרפה הילד.
ומה זה אומר? איך סבתא צריכה להיות אמיתית?
כמו הסבתא של עוז.
ומה שונה הסבתא של עוז? אני לא מבינה אותך, יונתן.
הסבתא של עוז שונה כי היא מרשה לקרוא לה סבתא בקול רם, ניסה להסביר יונתן. לי יש סבתא אחת שדורשת לקרוא לה רק מרים, והשנייה כועסת אם אני צועק לה בחצר “סבתוש!”
איך כועסת?
ככה. אומרת: איזו סבתא אני? אני עוד צעירה! אל תביך אותי מול השכנים!
זה אמא שלי אומרת לך ככה?
כן. היא גם אמרה שאת דוחפת אותי אליה. הסבתא של עוז אומרת שעוז הוא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. אני גם רוצה להיות הדבר הכי טוב בחיים של מישהו.
לא יכול להיות… Ноа הביט ביונתן בעצב, וכבר לא נשמעה כל כך תקיפה יאללה, תתלבש מהר, חמוד. אבא כבר מתחיל לדאוג. ומה עם מרים, היא גם כועסת עליך שאתה קורא לה סבתא?
לא כועסת, יונתן נענע בראש היא פשוט לא עונה לי כשאני אומר “סבתא”. כשאני קורא לה “מרים” היא מחייכת אליי. ואמא, תגידי, למה הסבתות שלי אף פעם לא למדו לבשל אוכל של סבתות?
מה? Ноа הביטה בבנה בתמיהה מה אתה אומר? הסבתות שלך מרעיבות אותך?
כן, פסק יונתן מרעיבות.
מה? למה אתה ממציא? הן מבשלות לך אוכל שבחיים אני לא קיבלתי! רק הכי טוב בשבילך. ראיתי במו עיניי!
נו, הוא עיוות את הפנים נקניק, קובות, סלטים… זה אוכל של סבתא?
אז מה אוכל של סבתא?
פנקייקים.
פנקייקים?! Ноа שאלה מופתעת.
כן. או לביבות. הסבתא של עוז אמרה לו היום: תכף נגיע הביתה, אכין לך לביבות חמות עם שמנת וריבה. זוכר, איך בקיץ בישלנו יחד ריבה? ועוז שָׂמֵחַ, מחבק לה את היד. לי עם הסבתות שלי אף פעם לא בישלו ריבה.
אוי, יונתן… אמא שלו הביטה בו ברחמים רוצה שנשתה תה עם ריבה היום בערב? נקפוץ לסופר בדרך ונקנה.
מה פתאום… של סופר זה לא טעים…
איך אתה יודע?
כי כבר ביקשתי מהסבתאות שלי… הן קנו. זה לא אותו דבר…
ולביבות ביקשת מהן?
כן, אמר יונתן בעצב כשהוא מושך עליו את המעיל. הן אומרות שזה טרחה גדולה. לוקחות אותי לבית קפה. יש שם בלינצ’ס. אבל שם קרים, והריבה מתוקה מדי. וסבתא של עוז אומרת שלביבות הישר מהמחבת זה הכי טעים בעולם.
וואלה… אמרה Ноа בחלום, לקחה את ידו ויצאו מהגן. הכי טעים. גם אותי סבתא שלי הייתה מפנקת ככה בילדות…
כשהלכו לעבר המגרש, שם רן, אבא של יונתן, כבר חיכה באוטו, Ноа חייגה לחברתה.
שירה, את בבית? שאלה בקול מתנצל.
בטח, ענתה החברה.
אפשר לבקש משהו? רק אל תצחקי.
מה קרה?
פעם התפארת שאת יודעת להכין לביבות הכי טעימות. אמרת שהבן שלך עושה עליהן אמבוש.
נכון, אז?
תעבירי לי את המתכון לבצק… כששירה צחקה, Ноа צעקה: ביקשתי לא לצחוק! לי זה חשוב!
עדיף שתבואי אליי ואני אלמד אותך.
מתי לבוא?
תבואי עכשיו.
אני לא יכולה עכשיו, התבלבלה Ноа בדיוק אספתי את יונתן מהגן. רן מחכה לי באוטו.
אז תבואו כולכם! גם יונתן יכיר את שלי. יאללה, אני מחכה. ושירה ניתקה.
למחרת Ноа לקחה יום חופש במיוחד, נסעה לאמא שלה והתחילה ללמד אותה להכין לביבות. האמא ניסתה להיעלב ולדבר על החיים המודרניים של נשים בגילה, אבל Ноа אמרה לה בתקיפות:
אמא, אם אנחנו מפריעים לך, אני לא אביא את יונתן יותר. את יודעת מה ההבדל בין סבתא אמיתית ללא אמיתית? ולמה את אף פעם לא מבשלת ריבה בקיץ? יש לך נכד עכשיו!
האמא רצתה לומר משהו חצוף, אבל כשראתה את המבט הנחוש של בתה, העדיפה לשתוק. ליתר ביטחון.