כשהגיעה ורד לאסוף את בנה מהגן, הוא התנפל עליה בחיבוק עז ולחש לה באוזן בתשוקה:

Когда Наама пришла в садик за сыном, он тут же бросился к ней на шею, горячо зашептал:
אמא, אמא, בואי נקח את הסבתא של יותם אלינו!
מה? איזו סבתא? על מה אתה מדבר? לא הבינה אותו Наама. תתלבש מהר, אבא שלך מחכה לנו באוטו.
את הסבתא של יותם! יאיר הצביע על אישה זקנה שצעדה לאיטה כשהיא מחזיקה ילד קטן בידה, ויחד הלכו אל השער. של יותם! אמרתי!
אל תדבר שטויות. זו סבתא של מישהו אחר.
אז מה? ענה ביבבה. תבקשי ממנה, שתהיה גם הסבתא שלי. בבקשה.
יש לך סבתאות משלך. שתיים אפילו. למה צריך עוד? די לדמיין, תשים מכנסיים.
אבל, אמא פניו נעשו עצובים ויאיר התחיל למשוך על עצמו מכנסיים חמים. הסבתות שלי לא סבתות אמיתיות. של יותם כן. היא סבתא אמיתית.
למה, מה לא אמיתי אצל שלנו? חייכה ספק בביטחון-ספק בלבול Наама. הרי הן ילדו את אבא שלך ואותי, לא אותה.
אז מה? יאיר הביט עליה בעצב. מה זה שווה, ילדו. אבל סבתאות אמיתיות הן לא.
מה זאת אומרת? הן בהחלט סבתות אמיתיות! הרי אם אתה הבן שלנו, ממילא אמא שלי ואמא של אבא שלך הן הסבתות שלך!
אני לא רוצה שזו תהיה ממילא. אני רוצה שתהיינה אמיתיות.
ומה זה אומר, אמיתיות?
כמו סבתא של יותם.
ומה שונה הסבתא של יותם משלך?
היא מרשה לקרוא לה סבתא בכל רם, הסביר יאיר. ואצלי אחת אומרת לקרוא לה רק בשם הפרטי רותי, והשנייה אומרת לי לא לצעוק בחוץ סבתא.
מה זאת אומרת?
ככה. אומרת, איזו סבתא אני? אני עדיין צעירה, אל תבייש אותי מול השכנים.
זו אמא שלי שאמרה לך ככה?
כן. והיא גם אמרה, שאת מפילה עליה אותי. אבל סבתא של יותם תמיד אומרת שהוא הכי טוב בעולם. גם אני רוצה להיות הכי טוב למישהו.
לא ייתכן שאמא שלי אמרה דבר כזה Наама נראתה נסערת, ובקול רך יותר הוסיפה: יאללה, תתלבש מהר, חמודי. שאבא לא יתחיל לדאוג. ורותי גם היא כועסת כשאתה קורא לה סבתא?
לא ממש. יאיר הניע בראשו בעצב. היא פשוט לא עונה לי. אבל כשאני אומר רותי, היא מחייכת. ואמא למה הסבתות שלי לא יודעות להכין אוכל של סבתות אמיתיות?
מה?
אתן לי לאכול? הן משאירות אותי רעב.
זה לא נכון! אני ראיתי מה הן נותנות לך! הכל שלטוב ביותר!
כן, נו כיווץ את פיו. נקניקיה, מוסקה מוכן, קציצות מהסופר זה לא אוכל של סבתא.
אז מה אתה רוצה?
לביבות.
לביבות? שאלה Наама.
כן. או פנקייקים. אתמול סבתא של יותם אמרה לו: כשנגיע הביתה, אני אכין לך לביבות חמות עם שמנת מתוקה וריבת משמש. זוכר איך בקיץ בישלנו ריבה יחד? ויותם כזה שמח והנהן לה. איתי אף אחת אף פעם לא מבשלת ריבה.
יא ויי, יאיר, Наама הביטה אליו ברחמים. רוצה שנשתה תה עם ריבה בערב? אני אקנה עכשיו בחנות.
לא רוצה בחנות זה לא טעים
מאיפה אתה יודע?
ביקשתי כבר מהסבתות הן קנו.
ביקשת מהן גם לביבות?
כן יאיר התלבש בעצב. הן אומרות שזה לוקח יותר מדי זמן. לוקחות אותי לקפה, שם יש בלינצס. אבל שם זה קר, והריבה מתוקה מדי. וסבתא של יותם אומרת, שלביבות ישר מהמחבת הוא המאכל הכי טעים שיש.
אולי את צודק חלמה Наама בקולה, אוחזת ביד בנה ויוצאת איתו מהגן. באמת המאכל הכי טעים. גם אותי סבתא שלי תמיד פימפמה בלביבות כאלו
בדרך לחניון, שם חיכה להם האבא, Наама שלפה את הנייד וחייגה לחברתה.
שירה, את בבית? שאלה בקול מתנצל.
בטח, ענתה שירה.
אפשר לבקש ממך משהו? אל תצחקי
מה קרה?
אמרת פעם שאת אלופה בלביבות, שהבן שלך אוכל בלי סוף.
נכון, ומה?
תני לי את המתכון
תבואי אליי, אני אלמד אותך.
מתי לבוא?
עכשיו.
עכשיו אני לא יכולה נבוכה Наама. אני אוספת את יאיר מהגן, הבעל מחכה ברכב.
אז בואו כולכם. שהילדים גם יכירו. אני מחכה לכם. שירה ניתקה.
למחרת, Наама במיוחד ביקשה חופש מהעבודה, ובאה לאמה. יחד התחילו ללמוד להכין לביבות. אמא שלה רטנה, דיברה על הדור של הסבתות החדשות, אך Наама אמרה בקשיחות:
אמא, אם אנחנו מפריעות לך, אני לא אעביר את יאיר אליך יותר. את יודעת מה מבדיל סבתא אמיתית מסבתא לא אמיתית? ומדוע אף פעם לא הכנת ריבה בקיץ? הרי יש לך נכד!
אמא רצתה לענות במשהו חריף, אבל כשראתה את מבטה הנחוש של בתה, נאלמה דום. ליתר ביטחון.