כשנועה באה לאסוף את בנה מהגן, הוא רץ אליה חזק וחיבק אותה סביב הצוואר, ולחש לה בהתלהבות לאוזן:
אמא, אמא, בואי נכנס את הסבתא של נדב אלינו!
מה? איזו סבתא? על מה אתה מדבר? לא הבינה נועה את מה שאמר. תתלבש מהר, אבא מחכה לנו באוטו.
הנה, הסבתא של נדב! הוראי התחיל להצביע על אישה מבוגרת שלקחה לאט לאט ילד קטן לכיוון היציאה. של נדב, אמא, אמרתי לך!
אל תדבר שטויות. זו לא סבתא שלנו.
ומה זה משנה? קיבל מבט עצוב הבן. תבקשי ממנה, אולי היא תהיה גם שלי. בבקשה.
יש לך סבתות משלך, ועוד שתיים! למה צריך עוד? די עם הדמיונות שלך, תלבש מכנסיים.
אבל אמא… הוראי עשה פרצוף נורא מסכן והתחיל ללבוש מכנסיים חמים. הסבתות שלי הן לא אמיתיות. ולנדב יש סבתא אמיתית. כזאת כמו בסיפורים.
למה אומר על הסבתות שלנו שהן לא אמיתיות? נועה חייכה במבוכה. הן הכי אמיתיות! הן הולידו אותי ואת אבא, לא הסבתא של נדב.
וזה משנה? אמר בייאוש הבן. זה לא הופך אותן לסבתא באמת.
איך לא? אתה הבן של אבא ואמא, והממילא הסבתות שלך הן סבתותיך!
אבל אני לא רוצה סבתות “אוטומטיות”! אני רוצה סבתות אמיתיות, לא ויתר הוא.
ומה זה אומר? איך נראית סבתא אמיתית?
כמו הסבתא של נדב.
ומה כל כך שונה בה מסבתותיך?
היא מרשה לקרוא לה “סבתא” בקול רם! הסביר בהתרגשות. ואצלי אחת רוצה שאקרא לה מרים, והשנייה מתרגזת אם אני צועק ברחוב “סבתא”!
היא מתרגזת?
כן, תמיד היא אומרת “אני לא כזאת סבתא, אני עוד צעירה, אל תבייש אותי מול השכנות!”
אמא שלי אומרת לך את זה?
נכון, וגם היא אומרת שאת “זורקת” אותי עליה. והסבתא של נדב אומרת שמה שיש לה הכי טוב זה נדב, ואני רציתי שגם אותי יחשבו לטוב בחיים.
לא יכול להיות שאמא שלי אומרת כזה דבר… נועה נראתה עצובה, ופנתה שוב בעדינות: קדימה, תלבש מעיל, אבא כבר בטח דואג. ומה עם מרים, גם היא לא רוצה שתקרא לה סבתא?
לא, נענע בראשו הוראי. היא פשוט לא עונה כשאני קורא סבתא. אבל אם אני קורא לה “מרים”, היא משבחת אותי. ועוד משהו, אמא, למה הסבתות שלי לא למדו לבשל כמו שצריך?
מה? נועה הסתכלה עליו בתמיהה. אתה רוצה לומר שהן לא מאכילות אותך?
כן, ענה חזק. מאכילות, אבל לא כמו שצריך.
מה זאת אומרת? אל תשקר. אני רואה מה את אוכל אצלן! הכול הכי טוב בשבילך.
כן, טוב… סינן בהתמרמרות טוסטים, עוגיות, קוסקוס זה אוכל של סבתא?
אז מה כן?
לביבות.
לביבות? שאלה נועה.
בטח, או סופגניות. הסבתא של נדב אמרה לו שמיד כשיגיעו הביתה תעשה לו לביבות חמות, עם שמנת וריבה. והיא גם מזכירה לו איך בקיץ הם הכינו ביחד ריבות ואנחנו, בחיים לא הכנו ריבה
אוי, הוראי נועה הביטה בו ברחמים. רוצה שנעשה בערב תה עם ריבה? נקנה בסופר.
לא רוצה בסופר זה לא טעים.
מאיפה אתה יודע?
ביקשתי מהסבתות, הן כבר קנו
ולביבות ביקשת שיכינו?
כן… אמר בעצב כשלבש את המעיל. אמרו שזה הרבה בלאגן, עדיף לקחת אותי לבית קפה. יש שם בלינצס. אבל שם זה קר, והריבה שם מתוקה מדי. והסבתא של נדב אומרת שלביבות ישר מהמחבת זה האוכל הכי טעים בעולם.
נכון הרהרה נועה, לקחה את בנה ביד ויצאה איתו מהגן. הכי טעים. אני זוכרת שגם אותי הסבתא שלי הייתה מפנקת ככה
כשהלכו לחניה שם חיכה להם אבא של הוראי באוטו, נועה שלפה פלאפון וחייגה לחברתה.
תמר, את בבית? שאלה בקול רגשי.
בטח, מה קרה?
אפשר לבקש ממך משהו, רק אל תצחקי.
מה?
פעם סיפרת שאת עושה לביבות טעימות. אמרת שהבן שלך טורף אותן.
נכון, אז?
תני לי את המתכון בבקשה… וכשתמר גיחכה, קראה נועה: לא לצחוק! אני באמת צריכה.
עזבי מתכון, תבואי אליי ואני אראה לך.
מתי?
עכשיו.
אני לא יכולה, אני לוקחת את הוראי מהגן, ובעלי מחכה לי באוטו.
תבואו שלושתכם. והילדים יכירו אחד את השני. אני מחכה.
למחרת נועה לקחה חופש מהעבודה, נסעה לאמא ולימדה אותה להכין לביבות. אמא ניסתה להיעלב ולדבר על החיים של נשים בגיל הזה, אך נועה חתכה:
אמא, אם מפריע לך לא אביא אליך את הוראי. מה לדעתך ההבדל בין סבתא אמיתית לסבתא לא אמיתית? ולמה אף פעם לא מבשלים ריבה? יש לך נכד!
אמא רצתה להתפרץ, אבל ראתה את המבט התקיף של נועה ושמרה על שתיקה. ליתר ביטחון.
בסוף היום הבנתי שהמשפחה לא נבנית רק מדברים “אוטומטיים”, אלא מהרצון והמאמץ שלנו לקבל באמת, לחבק ולפנק. וכשסבתא מרשה להיות באמת “סבתא” זה הדבר הכי מתוק שיש.
