כשהבת שלי ילדה את הילד השביעי שלה, הבנתי שסבלנותי הגיעה לסיומה!

ביומן שלי, יום רביעי, 18 ביוני
כבר עשרים שנה שאני גרה עם הילדה שלי ובעלה, ואני מרגישה שנגמרו לי הכוחות להמשיך כך.
אני בת 65 וסבתא לשבעה נכדים כולם גאוותי, וזה באמת נשמע נהדר למי ששומע. אבל אם הייתם רואים את חיי מקרוב, אולי הייתם מבינים שזה לא פשוט בכלל. אני מתעוררת בכל בוקר לרעש, בכי, דרישות ומריבות, והנכדים שלי שאלוקים ישמור! שישה מהם בנים ונכדה אחת, בלגן אחד גדול. ומירה, הבת שלי, אפילו לא מבחינה שפשוט יש לה יותר מדי ילדים
כשנולדה נכדתי השישית, ישבתי עם מירה לשיחה רצינית. מעולם לא חשבתי שאצטרך לשבת עם הבת שלי, בת 35, ולדבר איתה על מניעת היריון. ואז פתאום הם החליטו להביא עוד ילד, והרגשתי שאני עומדת להתעלף. בבית שלנו יש חמישה חדרים, אבל תשע נפשות איפה כבר אפשר להשתיק את הרעש?
מירה צריכה להודות למזל שלה אני ובעלי המנוח עבדנו כל החיים כדי לקנות בית גדול יותר ומעט חלקת אדמה, שהיום החתן שלי מטפל בה וקורא לעצמו “חקלאי”. מירה עוזרת לו, ואני? אני מוצאת את עצמי כל היום מבשלת ומבשלת, כאילו יש לי כיתה שלמה להאכיל. הילדים כבר לא קטנים הם דורשים עוד ועוד, ואף אחד לא מוכן לאכול שאריות, חייבים טרי מהסיר.
כשהנכדה השישית נולדה, האמנתי שמירה סוף-סוף תבין אותי ותיתן לי קצת מרווח לנשום, בלי לבכות, בלי חיתולים, בלי צעקות. אבל מהר מאוד גיליתי שזה לא המצב, ושוב התמלא הבית בעוד תינוק.
בין כל זה, אני בקשר מתמיד עם אח שלי, גדי, שמאז שבתו עברה לארצות הברית, הוא לבד בביתו בירושלים.
יום אחד, בערב, גדי ביקש שאבוא אליו, כי הרגיש לא טוב. כמובן שנלחצתי, אבל האמת היא שגם שמחתי לצאת מהשגרה החונקת שלי. התקופה עם גדי בירושלים עשתה לי פלאים. עכשיו שהוא מרגיש יותר טוב, אני רק חושבת לעצמי איך אחזור אל הבית, אל הצעקות, אל השיגעון? בזמן שביליתי בבית של גדי, נזכרתי עד כמה אני אוהבת לקרוא, לשמוע מוזיקה, לראות סרט טוב פשוט להירגע. פתאום טעמתי שוב את השנים האלו שהייתי אני, בלי לרדוף אחרי טיטולים ושיירים על הרצפה. אולי סוף סוף הגיע תורי ליהנות מהפנסיה באמת, ולא רק לחלום שיום אחד הנכדים יתבגרו.
אבל איך אני אגיד את זה למשפחה שלי? מירה כבר מתקשרת, מתחננת שאחזור הביתה. היא אומרת שהיא לא מסתדרת בלעדיי, ושכולם זקוקים לי.
אני יושבת עם המחברת הזו, מנסה לאסוף מחשבות, ותוהה מה אני אמורה לעשות עכשיו. הלב שלי נקרע, אבל לראשונה מזה שנים אני חושבת שגם לי מותר להיות במרכז.