כשהבת שלי ילדה את הילד השביעי שלה, הבנתי שזהו – תם עידן הסבלנות שלי!

במשך עשרים השנים האחרונות אני גר עם בתי ובעלה, אבל באמת שכבר נגמרו לי הכוחות להמשיך כך.
אני בן 65 וסבא לשבעה נכדים. ברור שיש לא מעט אנשים שהיו מקנאים בי, וגם אני הייתי אומר שזה מזל גדול אם לא הייתי נדרש לשמור עליהם ולשמוע את הרעש שלהם כל יום. בתי עושה רושם שלא קולטת עד כמה הרבה ילדים יש לה…
כשנולדה נכדתי השישית, התיישבתי עם נעמה לשיחה רצינית. לא האמנתי שאיאלץ לדבר עם בתי בת ה-35 על מניעת הריון. וכשבחרו להביא לעולם ילדה שביעית הרגשתי שהעולם מסתובב לי. בבית שלי בסך הכול חמישה חדרים, ועכשיו גרים בו תשעה אנשים.
נעמה יכולה להרגיש ברת מזל אני ואשתי עבדנו קשה כל החיים כדי לבנות בית מרווח ולקנות מגרש, וכיום החתן שלי עובד באדמה הזאת וקורא לעצמו חקלאי. נעמה עוזרת לו, ואני מוצא את עצמי כל היום במטבח צריך להאכיל את כל “הכיתה”. הילדים גדלים, דורשים עוד ואף אחד לא רוצה לאכול שאריות מאתמול, כולם רוצים טרי וחם.
כשנולדה הנכדה השישית, קיוויתי שבתי תבין אותי, ושאוכל סוף סוף לנוח קצת מכל הבכי והחיתולים. אבל שוב, התקוות שלי התרסקו.
לאורך כל התקופה הזאת אני מדבר הרבה עם אחי, שאשתו נפטרה מזמן והוא גר לבד הבת שלו נסעה לארה”ב. ערב אחד הוא ביקש שאבוא אליו, היה לו קשה בריאותית. כמובן שדאגתי לו, אבל עמוק בפנים שמחתי קיבלתי סוף סוף אפשרות לברוח מהלופ הזה. היום אחי מרגיש כבר יותר טוב, ואני בכלל לא בטוח אם אוכל לחזור הביתה אחרי החופשה הזאת לשוב לרעש, לצרחות של ילדים.
הימים שעברתי עם אחי הזכירו לי כמה שאני אוהב לקרוא, לשמוע מוזיקה, לראות סרטים. סוף סוף הרגשתי שאני נהנה מהגיל השלישי שלי, ולא רק מחכה שהנכדים יגדלו, ואני תוהה לעצמי איך אסביר את זה למשפחה שלי?
עכשיו נעמה מתקשרת ודורשת שאחזור הביתה כי היא כבר לא מסתדרת לבד. אני באמת שואל את עצמי: מה אני עושה מכאן והלאה?
הבנתי שלפעמים חשוב לדעת להציב גבולות, גם אם זה נראה קשה מול המשפחה. בסוף, אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.