כשהבת שלי ילדה את הילד השביעי שלה, הבנתי שזהו—נגמרה לי הסבלנות!

במשך עשרים השנים האחרונות גרתי עם בתי ובעלה, אבל אין לי כבר כוחות להמשיך כך.
אני בת 65, סבתא לשבעה נכדים. כמובן, רבים היו מקנאים בי, וגם אני בעצמי הייתי אומרת שזה מזל גדול אילולא הייתי חייבת לטפל בהם כל היום ולהקשיב לרעש הבלתי נגמר שממלא את הבית. ובתי, נועה, כאילו לא מבינה שיש לה כל־כך הרבה ילדים
כשנולדה לי הנכדה השישית, ישבתי עם נועה לשיחה רצינית. לא האמנתי שאצטרך לדבר עם בתי בת ה־35 על תכנון משפחה. וכשנולדו לה ולבעלה, איתן, עוד ילד, כבר הרגשתי סחרחורת. יש לנו רק חמישה חדרים בבית, ועכשיו גרים פה תשעה אנשים.
נועה צריכה להודות על מזלה שאביגדור ואני עבדנו כל החיים בשביל לבנות בית גדול ולקנות מגרש. היום איגור עובד על השטח הזה, וקורא לעצמו חקלאי. נועה עוזרת לו בהכול, ואני מבלה את הימים במטבח, כי צריך להאכיל “כיתה שלמה”. הילדים גדלים, הדרישות רק עולות, ואף אחד לא רוצה לאכול אוכל מאתמול הכל חייב להיות טרי.
חשבתי שאחרי הנכדה השישית נועה תבין אותי, ואולי תיתן לי לנוח קצת מהבכי של התינוקות ומההחלפת חיתולים בלי הפסקה, אבל שוב לא ידעתי מנוחה.
כל אותה תקופה שמרתי על קשר עם אחי, משה, שגר לבד בתל אביב מאז שבתו עברה לארצות הברית. לילה אחד התקשר אליי, סיפר שהוא לא מרגיש טוב וביקש שאבוא לעזור. ברור שדאגתי לו, אבל גם שמחתי לצאת קצת מהשיגרה שלי. מאז שמשה הרגיש טוב יותר, אני לא בטוחה בכלל שאוכל לחזור לחיים ההם, לבית המלא בצעקות ילדים בלי רגע שקט. כשאני עם משה, נזכרתי כמה אני אוהבת לקרוא, להאזין למוזיקה טובה ולראות סרטים. סוף סוף אני יכולה ליהנות מהזקנה שלי, במקום להמתין לזה שכל הנכדים יגדלו. אבל אני לא יודעת איך לגשת למשפחה שלי ולספר להם מה אני מרגישה.
עכשיו נועה מתקשרת ומבקשת שאחזור, כי היא לא מסתדרת בעצמה. מה עליי לעשות?
לפעמים אנחנו נותנים כל־כך הרבה לסובבים אותנו, עד ששוכחים שגם לנו מגיע לרדוף אחרי האושר שלנו. כשאדם שוכח את עצמו לחלוטין גם הסובבים נפגעים. הגיע הזמן לזכור שכל אחד זכאי למרחב אישי, ושאת הזקנה אפשר לחיות לא רק בשביל אחרים, אלא גם בשביל עצמך.