כשהבת שלי ילדה את הילד השביעי שלה, הבנתי שזהו – נגמרה לי הסבלנות!

ב-20 השנים האחרונות גרתי עם הבת שלי ובעלה, אבל די, כבר אין לי כוח לסחוב את כל זה.
אני בת 65, סבתא ל-7 נכדים. כמובן, יש לא מעט שיקנאו בי, וגם אני, אם תשאלו אותי בשקט הייתי אומרת שזה מזל גדול… אילולא הייתי צריכה להיות הבייביסיטר הרשמית של הנכס הדור, ולהאזין לקקפוניה יומית של צעקות, בכי ורעש. הבת שלי, תמר, כנראה שכחה לגמרי כמה ילדים יש להשבעה, כן? איפשהו בין הקניות לשוק לבין אספת הורים בגן.
כשתמר ילדה את הנכדה השישית, ישבתי איתה ל”שיח נשים”. לא חשבתי שאצטרך להסביר לבת ה-35 שלי על תכנון משפחה, אבל כנראה טעיתי בענק. כשסיפרה שהולכים על הילד השביעי, כמעט התעלפתי. חמישה חדרים יש לנו בבית ועכשיו נכנסים בו תשעה אנשים.
תמר פשוט נולדה עם מזל. אני ובעלי, רענן, עבדנו כל החיים קשה־קשה־קשה כדי להקים בית גדול ולקנות איזה דונם אדמה במושב ליד נתניה. היום החתן שלי, יאיר, עובד שם ב”חקלאות” (או ככה הוא קורא לזה), תמר עוזרת לו בכל, ואני בעיקר מבלה שעות במטבח, מבשלת לצבא הקטן הזה. הילדים רק גדלים, נהיים רעבים יותר, ואף אחד לא מוכן לגעת בקציצות מאתמול. העיקר שמרק עוף תמיד על האש.
כשנולדה הנכדה השישית, עוד קיוויתי שבת שלי תבין אותי סוף סוףשתיתן לי יום אחד גם לזמן לעצמי, מנוחה מהחיתולים הקרועים, מהצעצועים והבכי בלילה. תקוות לחוד ומציאות לחוד, קרה ההפך.
בין לבין דיברתי עם אחי, אילן, שגר לבדו כי הבת שלו, נעמה, עברה לגור בחו”ל. יום אחד התקשר אליי בערב, בקול חלש, וביקש שאבוא אליובריאות כבר לא מה שהייתה. דאגתי לו, ברור, אבל גם שמחתי: סוף־סוף יצאתי קצת מהעול של “כיתת הנכדים”.
אחרי שבועיים אצלו, כשהבריאות שלו השתפרה, אני פתאום מגלה: כמה התגעגעתי לקרוא ספרים בשקט, לשמוע שירים עבריים טובים, לראות איזה סדרה בלי הפסקות ל”סבתוש, אפשר בננה?”. עליתי על טריקבגיל שלי אולי סוף־סוף מותר לי להינות מהגיל השלישי, לא? אוי, רק שלא תמר תשמע.
עכשיו תמר כל יום מתקשרת, לחוצה: “אמא, תחזרי כבר! אני קורסה, לא עומדת בקצב פה”. מה לעשות? איך אני מסבירה לה שסבתא לא חייבת להיות גם עוזרת בית, מטפלת, וחדר אוכל בקיבוץ?
בקיצור: יש למישהו המלצה על איך יוצאים לפנסיה משפחתית מבלי להעליב את המשפחה? וגםלמה נזכרתי רק עכשיו שמותר גם להגיד “די, מספיק לי”?!