הדמיון שלפניי פותח שערים על חווה ישנה בשדה דקל, שם קירות הלבנה נמסרים לי כאילו הם נושמים. באותו ערב, כשבתי הקטנה, אורלי, דוחפת אותי אל קיר המטבח הרטוב באבקת קמח, היא לוחשת: «את תלכי לבית אבות». הקול שלה מתפשט כמו ריח של מרק מרדף, והלב שלי נקרע.
באותו לילה, כשאחיי איתן, גרש את קולי באמירה: «צאו, אמא, החתונה שלי איננה שייכת לכם», והקהל של מאה שניים נפצע במבט, תחושה של מילים שצפויות לנו לנצח נחתמת בחזית החדר שבו נרקמת השירה של הבלון.
שמי רוני, אני בת שבעים, והסיפור הזה הוא על חתונה שהפציצה משפחה, אך גם הצילה אותי מאפלה.
היום היה המתוכנן ביותר: של חודשים חפצנו על כל פרט. גן האחוזה היה מלא בפרחי לבן, והקול של הלהקה ניגן עד לחשיכה, השולחנות עטופים במפיות רקומות בידיי בלילות של חוסר שינה.
איתן, בנו, מתחתן עם אוריה, בחורה עם עיניים נוצצות וחיוך קר שצצה לפני שנתיים ושינה את כל העולם. לבישותי היה שמלה כחולה מלכותית, אותו בגד של אמי ביום נישואיי. שערי קישטו בקשת אלגנטית, רציתי להראות כבוד, כמו אם של האהובה.
כאשר הגעתי לאולם האירועים בנתניה, אוריה ראתה אותי, לא אמרה דבר, רק לחשה לאיתן. הוא התקרב אליי בפידק, מזעזע, כמו שלט על פניו של ילד שתופס בתוכו אשמתו ולא רוצה להודות.
«אמא», קרא בקול נמוך, «אוריה אומרת שהשמלה שלך גונבת את האור, הכחול מציק מדי».
הרגשתי מכה בחזה, נשפתי עמוק.
«בסדר, בני, אשנה אם תרצה. יש לי שמלה אחרת במכונית».
לא, חזר קולו, חד: «זה יותר טוב אם תעזבי».
«מה?».
«אוריה עצבנית מאוד. נוכחותך מכאיבה לה, היא מרגישה שאת שופטת אותה».
האולם היה מלא, המוזיקה נשמעה, האורחים מדברים, לא מודעים למרחק של כמה מטרים משולחן ראשי.
«איתן, אני אמך, ארגנתי את החתונה, שילמתי חצי מהכל».
«ואז אתה חושב שזה נותן לך זכות להרוס את היום של אשתי?», קרא בקול רם, האולם השתתק. כל העיניים ננעלו עלינו, והוא קרא בקול רם:
«צאו, אמא, החתן שלי לא רוצה אותך כאן».
בפנים שלי נשברה משהו, אך לא בכי ולא צעקה, רק הנני מזיזה ראשי, לוקחת את התיק, והולכת לעבר היציאה. אף אחד לא עצר, אף אחד לא עקב.
עליתי ברכב אל החווה. המפתחות תלויים על צווארי כרגיל, אותם המפתחות שהאב שלי נתן לי לפני שמתו, יחד עם האדמה, הבית, המורשת של ארבעה דורות. אותם מפתחות איתן רצה מאז שהתחתן עם אוריה.
הכנתי את השמלה, קיפלתי אותה בקפידה, הכנסתי למגירה. לא ישנתי באותו לילה. אך ביום הבא, כשלחצתי את הטלפון וראיתי את שמו, ידעתי שהכול עומד להשתנות. נשמתי עמוק והצטרפתי לשיחה.
לפעמים מאמינים לאנשים הלא נכונים. האם גם אתם חוויתם אכזבה מאהוב?
«אמא».
קולו של איתן נשמע עייף בטלפון.
«אתה יכולה לבוא לחווה? אנחנו צריכים לדבר».
סגרתי בלי לענות.
שבת במטבח עם כוס קפה פורסים, הקפה הצרפתי שהכנתי לאיתן כשהיה ילד, קם מוקדם לעזור לי עם הסוסים. לפני אוריה, אני ואיתי היו צוות. אחרי מות אביו לפני חמישה עשר שנה, נותרנו רק אנחנו והחווה. למדו לשרוד יחד.
איתן היה בן ארבע עשרה כשנפגשתי אלמנה. הוא היה ילד שקט עם ידיים גדולות ועיניים עצבותיות שניסו להיות חזקים בשבילי.
«אמא, אני יכול לתקן את הגדר», היה אומר עם כלי כבדים מהקשר.
«לא, אהובי, אתה עדיין ילד».
«לא יותר, אמא. אני הבעל של הבית עכשיו».
והוא ניסה. אלוהים יודע הוא ניסה. גדלנו על האדמה הזאת יחד. למד להדריך פרות, לתקן טרקטורים, לנהל משא ומתן עם ספקים כשלא היה לי כוח. הוא חיבק אותי כאשר בכיתי בלילה על אביו, שחלתי שלא אוכל לנשום.
«הכל יהיה בסדר, אמא, אני מבטיח».
והוא קיים את ההבטחה. הוא הפך לגבר כאן, בין קירות האדובה, תחת עצי אלון שהסבאי שלי נטע. אחרי שסיים תואר באוניברסיטה בעיר, חזר אלינו.
«אמא, מקומי הוא כאן איתך בחווה».
זה גרם לי שמחה. ניהלנו יחד, אני ניהלתי את החשבונות, הוא דאג למקנה. בערב היינו יושבים במרפסת לשקוע בשקיעה עם קפה ועוגיית דונאט.
«את יודעת, אמא», היה אומר, «יום אחד הילדים שלי יגדלו כאן כמו שאני. הם ירוצו בחצרות האלו, ילמדו לירכב על הסוסים שלנו».
«מקווה, אהובי. מקווה שתמצאי אישה שאוהבת את האדמה כמונו».
הוא חייך.
«אלכה למצוא אותה, אני מבטיחה».
אך זה לא קרה כך.
הכירה את אוריה בבר של תל אביב במהלך פגישה עסקית. היא מנהלת עסקים מצליחה, נועדה במכנסיים גבוהים ובבושם יקר. היא דיברה על השקעות והחזרות.
בפעם הראשונה שהביאה אותה לחווה, ראיתי את מבטה המלא באכזבה.
«אתם גרים כאן?», שאלת, מביטה בקירות הישנים, ברהיטים העץ השחור ובתמונות השחור-לבן של סבתי וסבא שלי.
«כן, אנחנו גרים כאן», השיב איתן. «זה יפה, לא?»
אוריה חייכה, אך עיניה אמרו אחרת.
מאותו יום, הכל השתנה. איתן התחיל לחזור לבית מאוחר, הפסיק לשבת איתי במרפסת, והחל לדבר על מכירת בקר, על מודרניזציה, על הפיכת החווה למקום אירועים.
«אמא, לאוריה יש רעיונות טובים. אפשר להרוויח הרבה כסף».
«זה לא עסק, איתן. זה הבית שלנו».
«זה גם וגם, אמא. צריך להיות מציאותי».
המילה «מציאותי» היא שלא השתמשתי בה קודם.
המפתחות תלויים על צווארי, אותם שהאבא שלי נתן לי לפני שנפטר, עם דמעות בעיניו.
«רוני, האדמה הזאת היא הירושה שלך. אל תתני לאף אחד לקחת ממך, אפילו לבן שלך».
לא הבנתי אז למה הוא אמר זאת. עכשיו מבינה.
הטלפון צלצל שוב, היה איתן. הפעם עניתי.
בכל פעם שאני מספרת זאת, תוהה איפה אתם מאזינים לי. כתבו שם העיר שלכם בתגובות.
«אמא, בבקשה. אני צריך את המפתחות».
קולו הפך קר יותר, כאילו הוא מציג תסריט שמישהו אחר כתב.
«למה אתה צריך אותם, איתן?»
שתק בצד השני. שמעתי קולות ברקע קולה של אוריה.
«אוריה ואני רוצים לשנות כמה דברים. מודרניזציה קלה, אולי לשפץ את הסלון, לשנות את הרהיטים העתיקים».
«הרהיטים ההם נוצרו בידי סבא שלי במו ידו».
«אמא, אל תתחילי. האתמול היה די דרמה».
«דרמה?», קראתי בקול שבור. «את זורקת אותי מחתונתי ואני האשמה».
«איתי, זה שמלת סבתך, אותה היא לבשה כשהתחתנה עם סבא באותה חווה שאתה רוצה לשפץ עכשיו».
שתק יותר זמן, כבד.
«אמא, דברים משתנים. מסורות משתנות. אוריה צודקה. אנחנו לא יכולים לחיות בעבר».
המילה «צודקה» החלה להגדיר את בנכי מאז שהיא נכנסה לחייו.
«מתי את מתכננת לבוא הביתה?», שאלתי, מנסה לשנות נושא.
«זה הרעיון, אמא. אוריה ואני לא נלך לש那里 יותר. נתגורר בדירה בעיר, יותר פרקטי לעבודה שלה».
הרגשתי כאילו מישהו משאף את האוויר רפיי.
«אבל אמרת שתגדלי את הילדים כאן, שזה הבית שלנו».
«זה כן, אבל גם צריך לבנות את חיי עם אשתי».
«אשתי».
הוא כבר לא קרא לה בשם חם, רק כאילו חותם על חוזה.
«אז למה אתה צריך את המפתחות?».
«כי מבחינה חוקית זה הבית שלי גם, אבא השאיר אותו לי בצוואה. חמישים אחוזים לך, חמישים אחוזים לי».
זהו היה האמת. האבא השאיר לי שליטה על המפתחות, הוא קבע:
«רוני תקבל החלטה על עתיד החווה כל עוד היא בחיים ובכושר שכלי. איתן יקבל חלקו רק כאשר היא תחליט».
בעל שלי ידע אותי. הוא ידע שלא אמכור. הוא ידע שאגן את האדמה, אפילו מנגד לבני.
«המפתחות נשארים איתי, איתן».
«אמא, אל תהיי ילדותית. רק רוצים כמה שינויים. אולי לשכגר חוות לאירועים, חתונות, מסיבות יום הולדת של חמש עשרה. אפשר להרוויח כסף, להפוך את הבית לעסק».
«לא, לא, לא, איתן. הבית הזה לא למכירה. הוא לא זמין. הוא לא פרויקט».
«אבל זה גם שלי».
הצעקה הזאת הייתה קול של זר.
«אביך השאיר לך את האדמה כדי לשמור עליה, לא לנצל אותה».
«אבי מת, הוא מת לפני חמש עשר שנה. ואתה ממשיך לחיות כאילו הוא חוזר מחר».
השתקתי, המילים גרמו לי כאב חד כמו סכין.
«אני מצטערת, לא התכוונתי».
«כן, התכוונת». קולי נשמע רגוע מדי. «וזה בסדר. אתה צודק, אביך מת, ואני חייתי כל השנים הללו דואגת למה שהוא אהב, מה שהוא בנה, מה שהוא חולם עלייך».
«אולי את צודקת. אולי הגיע הזמן שכולם יחיו את חייהם».
«מה את מתכוונת?».
«כלומר, המפתחות נשארים איתי, החווה נשארת באחריותי, ואת גם יכולה לבנות את חייך במקום אחר».
«אתה מפיל אותנו?».
«לא. אני נותנת לך מה שביקשת. מרחב, עצמאות, חייך».
שמעתי את אוריה מדברת ברקע, מודאגת. איתן משיב בקול נמוך.
«אמא, אוריה אומרת שאת אגואיסטית, שאתה מחזיקה בדברים חומריים. שהיא».
«איתי», קטענתי אותו, «במהלך הקריאה, כשקראת את דבריך לפני כל האורחים, היה שם אישה יושבת קרוב אלי. לא הכרתי אותה, אך לפני שהלכתי החדר, היא לקחה את ידי ואמרה משהו. האם אתה יודע מה היא אמרה?».
«מה היא אמרה?»
«גברת, כשבן בוחר בין אמא לבת זוגו, הוא כבר בחר, ואת חייבת לכבד את הבחירה, אבל גם לכבד את עצמך.».
«אמא, זה לא תחרות בינך ובין אוריה».
«לא, אהובי, לא. כי בתחרות שני צדדים רוצים לנצח. ואני איני רוצה להתחרות יותר. רק רוצה שלום».
והמפתחות. נגעתי בשרשרת שבה תלוים, קרירים, כבדים, מלאי היסטוריה.
«המפתחות נשארים איפה שהיו תמיד איתי. עד הרגע הנכון למסור אותם».
«ומתי הרגע הזה?».
«כאשר ללב שלך יהיו כבוד ושיוך».
סגרתי לפני שיכול היה לענות.
שבתי במטבח שעות ארוכות, הקפה התקרר בכוס, הצללים האפלים של אחר הצהריים מילאו את הבית. הלכתי במעברים הריקים, נגעתי בקירות האדובה, הצצה לתמונות הישנות של סבא עם כובע הרוכב, של סבתא עם משקפיים משי.
במשרדו של בעלי, על השולחן העץ, היה מכתב אחרון שכתב לפני מותו. קראתי אותו פעמים רבות עד שזכרתי אותו ללב.
«רוני, אהובתי, אם את קוראת זאת, זה כי אינני איתך יותר. סלחי לי שהשארתי אותך לבד עם כל האחריות. שמרי על האדמה, שמרי על בננו, אבל לפני הכל שמרי על עצמך. אל תיתן לאף אחד לגרום לך להרגיש פחות ממה שאת. האישה החזקה ביותר שהכרתי. אני אוהב אותך תמיד».
בלילה ההוא, בפעם הראשונה אחרי חמש עשר שנה, לא בכיתי על אבא. בכיתי על בנה החי. כי יש כאבים שמחמורים יותר מהמוות לראות מישהו אהוב הופך למישהו שאינך מכיר.
המפתחות תלויים על צוורי, והבנתי שעליי להשתמש בהם בדרך שמעולם לא דמיינתי.
האם אי פעם נאלמתם לבחור בין אהבה לכבוד עצמי? ספרו מה החלטתם. לפעמים ההחלטות הקשות הן שמלמדות אותנו יותר.
שלושה ימים עברו ללא שיחה מאת איתן. שלושה ימים שבהם קיוויתי לראות את משאיתו עולה על הדרך המולדת. שלושה ימים שבהם הכנתי קפה נוסף למקרה שהוא יגיע. שלושה ימים שבהם בדקשלושה ימים שבהם בדקתי את הטלפון כל חצי שעה, והלב שלי נזכר ברגע שבו המפתחות על צווארי הפכו לשיר של תקווה שעדיין מתנגן ברוח החווה.
