זה קרה לפני זמן רב, והסיפור מתגלה בזיכרון שלי, כמו סרט שחוזר על עצמו בלילה של אפל. כשבת שלי, אביגיל, דחפה אותי בחוזקה אל קיר המטבח הקטן שלנו וקרעה בקול: את הולכת למוסד נרות. המילים נחתו על פניי כמו רימון שבור, לא בגלל האיום עצמו, אלא משום שהרגשתי במבט שלה קור קפוא, כאילו הייתי רהיט ישן שמפריע למרחב.
היא לא ידעה שהסתתרתי סוד של שלושים שנה. סוד שמיועד לשנות את כל הקשר בינינו. באותו רגע החלטתי שהאמצעי היחיד שנשאר לי הוא האמת.
שמי שושנה, בן שמונים ושש, ובכל חיי האמנתי שאהבת אם יכולה לגבור על כל מכשול. שהקרבה עד קצה השערים תקרין על הילדים ותזכה להם באהבה. אבל החיים, באכזריותם, לימדו אותי שלפעמים האמת שונה.
גידלתי את אביגיל לבדה מאז שהייתה בת חמש. בעלי, יצחק, נטש אותנו בלי להסתכל לאחור, השאיר אחרי עצמו חובות ובקתה קטנה בקצה של כפר שקט בגליל. הבית כלל חלקת אדמה רחבה עם כמה סוסים שהוביל כתחביב. כשיצא, חשבתי למכור את הכל, אך לב בת ילדה אהבה את החיות. ראיתי את עיניי המבריקות של אביגיל כל פעם שהיא מלטפת את רוזק של האס, וליבי לא הצליח לקחת ממנה את האושר הזה.
כך המשכתי לחיות. ביליתי ימים בתור תפורה חפצים, ובלילות עובדת ניקיון. ידיי נקשו, גביי כאב כל הזמן, אך כל חיוך של אביגיל היה לי פטור על כל העבר. שילמתי על לימודיה, בגדיה, על חלומותיה.
כאשר רצתה ללכת למכללה וללמוד מנהל עסקים באקדמיה בתל אביב, מכרתי את תכשיטי המשפחה שהורשתי עליה כדי לממן את הסמסטר הראשון בניו יורק. שם פגשה גבר בשם גבריאל, בן משפחה עשירה שלמד את אותו תחום. ממבט ראשון שמתי לב שהוא מביט בחיינו הפשוטים בריסוס. כאשר ביקר ראשונה, קימר את אפו כשראה את הבית הצנוע, הסוסים בחרבות, והקירות המלאים בצבע מהדהד.
אביגיל הייתה מאוהבת, ואני, האם, לא יכלתי להפריע לשמחתה.
שלוש שנים אחר כך נישאו, ואני השתמשתי בכל חסכוני האחרון כדי לממן את החתונה. גבריאל לא הודה, חייך מזויף ושאל אותי על הקפה של אורחים. באותו רגע הרגשתי שהדבר הראשון שנפל הוא לא האהבה אלא העולם שאינו שייך לי.
החודשים הראשונים עברו בשקט. אביגיל הייתה באה מדי פעם, תמיד ממהרת, תמיד בוחנת את השעון שלה. נעלמתי מתחת לרעש של המרחק שבין הלבבות.
עד לפני שנתיים, הכל השתנה.
יצחק, בעלי לשעבר, מת בתאונת דרכים והותיר צוואה. אף פעם לא חשבתי שהאיש שנטש אותנו יחזיק משהו להוריש. במהלך השנים שבה, חקרי עסקים והשקיע בחכמה, ובדרך זו צבר הון קטן. באופן מסתורי, הוא העביר את כל הרכושמאתיים אלף שקליםלאביגיל. היה זה סכום שחלמת על הלוטו.
העו”ד סיפר לנו את החדשות, ובזכותו ראיתי ברק בעיני בתי. לא שמחה, אלא שאיפה עמוקה, חודרת ומזיקה. גבריאל היה לצידה, והחיוך שלו שלח לי קור הרים. במחשבה ראשונה הרגשתי תחושה רעה, אך דחפתי אותה. אביגיל היא בתי, האישה שהרמתי באהבה אינסופית. היא לא היתה תשתנה.
שלושה חודשים אחרי קבלת הירושה, אביגיל וגבריאל באו אל ביתנו עם הצעה לבנות אחר חן על האדמה, לנצל את הפוטנציאל של תיירות חקלאית שצומחת באזור. דרשו ממני לחתום על מסמכים שיועברו זמנית לשמותיהם לקבלת מימון מהבנק.
הקול הפנימי שלי צעק: אל תחתום. אך אביגיל לקחה את ידי וקראה בקול רך, כמעט מושלם: אמא, תסמכי עליי. נבנה משהו יפה, ותוכלי לחיות בכבוד בלי לעבוד עד מותך. גבריאל הוסיף, גברת שושנה, מגיע לך מנוחה, נדאג לכל. חתמתי. אלוהים, סלח לי, אך חתמתי.
חודשיים אחרי, החלה הבנייה: שדוּרו ישן נעלם, הבית עוצב מחדש, קבינטיים נבנו במקום הסוסים. השינוי היה מהיר ואלים. יחד עם השינוי במבנה, התנהגה אביגיל כלפיי אחרת.
קודם, עניינים קטנים. חיזרה אותי בפני אחרים, טענה שמדבריי בעייתיים, שהבגדים שלי לא מתאימים. אחר כך הפכה אותי לעובדת בבית שלה: ניקוי, בישול, כביסה לאורחים. האמנתי שאני תורמת, שאני חלק מהעסק המשפחתי.
הדבר החמיר. גבריאל התעלם ממני לחלוטין, כאילו אינני קיימת. אביגיל טענה שהחדר הטוב ביותר בבית שייך לאורחים, והעברה אותי לחדר קטן חסר חלון, דומה למאגר.
שלושה חודשים לפני השינוי הגדול, מצאתי במגירה רשימת ניירות של הנכס. קראתי ביד רועדת וגיליתי שהבית, האדמה והחלקות נרשמו על שם אביגיל וגבריאל. לא היה זמני. הם רימו אותי בטעות.
הלכתי לחדר המלאי באותו לילה. היא לא הימלטה ממבטהיא רק אמרה בקור כמו סכין, את זקנה, אינך מבינה. עשינו מה שטוב לכולם. עכשיו יש לך מקום לחיות בלי דאגות. ניסיתי להגן, להוכיח שהבית שלי, שהקמתי בדם וכתפיים, אך היא גללה את העיניים ויצאה. מאז הטיפול נעשה גרוע יותר.
קיבלה אותי כנטל, כעץ מת, וגבריאל חייך לבזאר על הבדיחות האכזריות שלה על גילי. והייתי, כמו טיפש, נשארתי שם מחכה שהיא תשתנה.
יום שלישי בבוקר, קמתי מוקדם, הכנתי קפה לאורחים וניקיתי המטבח. גביי כואב, אך המשכתי. בעשר בבוקר, אביגיל נכנסה למטבח כמו סופה, פניה אדומות מזעם.
אמא, הזהרתי אותך לא לגעת בדברים של האורחים! צעקה.
הייתי מבולבלת.
אבל רציתי לנקות כמו שביקשת.
היא שברה אגרטל של חמש מאות שקלים. ראה? את חסרת ערך עכשיו.
ביקשתי להסביר שלא שברתי שום אגרטל, אולי אורח הפיל, אך היא לא הקשיבה. גבריאל נכנס עם החיוך המרושע שלו.
אביגיל, חקנו על זה, הוא קרא ברוגע. האמא שלך כבר מבוגרת מדי, היא מפריעה יותר מאשר עוזרת.
אביגיל הנהנה, והסתכלה עלי. ואז אמרה במילים שהקפידו בחיים: אמא, החלטנו. או שאת תלכי למוסד נרות שאנחנו משקיעים בו, או שתשני עם הסוסים בחורף. את בוחרת. השתיקה שאחרי הייתה צלילה.
זה גרם לי להישבר. לא הלב, שהיה שבור כבר חודשים, אלא הפחד והתקווה שהדבר ישתנה. משהו בתוכי נמס. החלטתי בחוזקה: טוב, אני הולכת.
היא נראתה מופתעת, ציפתה אולי מבכי, מבקשת, מתכוונת לשבור אותי יותר. אמרתי, אבל קודם, צריך לשים טלפון.
נסעתי לחדר הקטן בלי חלון, חיפשתי בתחתית המזוודה הישנה את המכת
הצה. היה שם מכתב שהיה לי סוד של שלושים שנה. לקחתי את הטלפון הישן שהייתי משתמשת בו רק במקרים של חירום, חייגתי למספר שהיה קבעתי לפני שנים.
משרד תורן ושותפים, בוקר טוב.
בוקר טוב, עניתי, הייתי רוצה לדבר עם מר דוד כהן, בבקשה, זה על מקרה יוסף.
קולו של דוד היה חם, מודאג. שושנה, כולנו זוכרים אותך. מה קורה?
אמרתי בקצרה, הגיע הזמן. הוא שאל אם אני בטוחה, אם אין דרך חזרה. עניתי, בטוחה. הוא קבע פגישה למחר בבוקר.
בפגישה גילה לי שההון של יצחק נובע מרמאות בחברה, שהעביר את כל הכסף בחשבונות בנק נסתרים. הוא הציג לי מסמכים שבהם יצחק הודה במעשי ההונאה, וביקש ממני לשמור סוד על כך כדי שלא יפגע באביגיל. האמת הייתה שהירושה של אביגיל נבנית על כסף שבזים. זה היה הסוד שהחזקתי.
היום בבוקר, כשיצאתי מהמשרד, ראיתי את אביגיל וגבריאל על המרפסת. היא הצביעה באצבע ושאלה, החלטת? מוסד נרות או חורף?
אף אחת מהן, עניתי, אני אשאר אצל חברה עד שאסדר את העניינים.
הביטו עליה הקלה, כאילו חשבה שאני מקבלת גורל של כיבוש. גבריאל חייך בפה מלא מזל.
גברת שושנה, זה הכי טוב, הוא אמר.
הפניתי מבט אל אביגיל; היא נמנעה ממבטי. הרגשתי כאב בליבתי, ההיא עדיין הילדה הקטנה, רק שכיסתה פני קור.
אמא, היא לחצה, האם את בטוחה במתוך הלב שלך?.
הייתי בטוחה שאני אינני מתכוונת לנהוג בחשבון של אחר, רציתי רק להחזיר את המורשת והכבוד.
במהלך החודשים הבאים, נמשך תהליך משפטי אינטנסיבי. דוד הכין את כל המסמכים, והקביעה הייתה שהנכס צריך לחזור לי, שההעברה הייתה מרמייה. גבריאל ואביגיל קיבלו הצעה למכור את חלק מההכנסה, לשלם לי שכירות חודשית של שלושת אלפים שקלים, ולהשתתף בטיפולים משפחתיים.
הם קיבלו, והשבתה של המצב התרחשה. הבית חזר לשמי, והקבינטיים נשארו בקיבוץ, אך הם משולמים שכירות. גבריאל התנצל בקול רך: סליחה על הטון הקשוח, אני מבין יותר עכשיו. אביגיל הקיטה אותי במבט שקט, והבינה שלפעמים יש צורך ברפיה לפני השקט.
עם החזרה לבית, פגשתי שוב את הסוסות בחורש. כוכב, סוסה הוותיקה של אביגיל, נחתה לידי והביטה בעיניים שאמרה: חזרתי הביתה. לוחצתי על חולה, אמרתי: תשמרי עלי, אפילו אם אינני ראויה. היא נראתה להבין.
חיי המשיכו, אך הפעם עם גבול ברור: אני לא יותר עובדת, אלא בעלת בית, בעלת זכויות. משכתי זמן לציור בטבלת הקהילה, לכתיבת יומן, למפגשי קפה עם חברותיי מריה, שלומית, רוני שמביאות לי אור של חברות.
במשך זמן מה, המשכתי טיפול אישי עם ד”ר לאורה, פסיכולוגית שמארגנת לנו פגישות משפחתיות. היא לימדה אותנו שצדק וחמלה יכולים ללכת יחד. היא ביקשה שכל אחד מאיתנו יכתוב מכתב תודה. כתבתי: אביגיל, תודה על כך שדחפת אותי לגלות את עצמי, על כך שלמדתי שהאהבה איננה נצחיות של קרבן, אלא של קו גבול בריא. היא חיברה בחיוך.
ההשתקפות של השנה שעברה, כשהזכרתי את האיום של מוסד נרות והחורף, גרמה לי להבין: בחרתי לא ללכת לשניים, אלא ליצור שלישי בחירה של כבוד, של אמת, של חיים משולבים. היום, כשאני מביטה באורח שמח באירוח של גבריאל ואביגיל, כשאור השמש נוגע בחצר והסוסים רועדים ברוח הקלה, מרגיש לי שקט פנימי, לא שמחה רועשת, אלא שלווה מתמשכת.
הקול של ד”ר לאורה echo בקולו: לא צריך לבחור בין הפגנה של עונש למרוץ אחרי חירות, אפשר לבנות שביל של תקווה. אביגיל הציצה אליי, חייכה, והבינה שהדרך קדימה אינה קלה, אך היא מוכנה ללכת איתי.
כך, אחרי שלוש שנים של קרבות משפטיים, של תשוקות וחרמות, מצאנו דרך לחיות יחד, בלי לעבור על הגבולות של האחד, בלי לטבוע את השני. לא הגיעו לנו סוף מושלם, אלא קו מתח של חיים חדשים, שבו הן אני והן היא נותרנו בני אדם שלמים, עם פגמים, עם אהבה, עם אפשרות לתקן.
