כאשר גילינו שהילד נולד עם מגבלה, אמא שלו חתמה לפני כח”א שנה על טופס סיום טיפול. הייתי אני, דן, שמכנתי את התיק האישי של הילד למרפאת הקהילה, וראיתי את הטופס במו עיניי. האחות נתנה לי כמה קבצים ואמרה “המשך עם זה”, ואז הטלפון צלצל והיא נבזהה, מרימה יד לעבר המרפאה ואומרת לי ללכת לבד. היא לא חשבה שלפני שיפתח את הקובץ ויראה את שם המשפחה של אמא שלו, אורי, ימצא את המכתב שהכילה את בקשת הסיום.
במקלט לילדים, כמו בכל מוסד כזה, הילדים מצפים לחזור אל ההורים, אבל אורי הפסק לחכות. הוא גם הפסיק לבכות. לבו נעטף בטבעת של ברזל שהצילה אותו מפני פגיעות, בדידות וחוסר אהבה.
במקלט שלנו היו מסורות משלהן. בערב ראש השנה, כל הילדים כותבים מכתבים לסנטה. המנהל מעביר אותם לתורמים, שמנסים למלא את המשאלות. לפעמים המכתבים מגיעים אפילו לחברת תעופה ישראלית. הילדים מבקשים בעיקר משאלה אחתלמצוא את האמא והאב. כשקיבלתי מכתב כזה, המהנדס הראשי של חברת התעופה, קצין אוריאן, הכנס אותו לכיסו והבטיח לקרוא אותו בבית לפני שיחה עם אשתי ובתו.
בארוחת הערב, כשישבנו סביב השולחן, הוא פתח את המכתב בקול רם: “היי מבוגרים, אם אפשר, תביאו לי מחשב נייד. אין צורך להוציא כסף על צעצועים או בגדים. אצלנו יש הכל, ובאינטרנט אוכל למצוא חברים ואולי אפילו קרובי משפחה.” בחלק התחתון נכתב: “אורי רביב, 11”.
אשתו של אוריאן, דנה, חייכה: “איזה ילדים חכמים היום”. בתו של אוריאן, תמר, קראה את המכתב שוב, והחלה לחשוב. היא ראתה את הפה של הילד רועד. “מה קורה?” שאל אוריאן. “אתה יודע, אבא, הוא בעצם לא מקווה למצוא את ההורים שלו”, אמרה תמר. “הוא מחפש רק דרך לצאת מהבדידות. למחשב נייד יש ערך של בריחה מהחסרות. הוא מחפש ‘חברים או קרובי משפחה’, ואולי אנשים זרים יכולים להפוך לקרובים בעיניו”. היא הציעה להשתמש בכסף של התרומה כדי לקנות לו מחשב נייד ולתת לו מתנה.
החג במקלט המשיך כרגיל: מופע, סנטה עם סנטה-מריה מדליקים את העץ, והתרמים מחלקים מתנות. לפעמים משפחות מאמצות ילדים לחופשות קיץ. אורי, כמו תמיד, לא ציפה למשהו. הוא רגיל לראות שהמתנות ניתנות רק לבנות היפות, והבנים נזנחים. הוא שלח את המכתב רק כי כולם שלחו, והוא כתב גם הוא. ביום ההוא, כשהוא הסתכל על האורחים, נודע לו קצין טייס בחuniform של חיל האוויר. לבו רועד, אך הוא הפנה מבט ולקח נשימה עמוקה. הוא קיבל שקית של ממתקים והלך אל היציאה.
פתאום שמע את שמו: “אורי רביב!” והתקרב לראות קצין בטיסת קרב עומד מאחורי. הוא הקפיא לרגע ולא ידע מה להגיב. הקצין חייך: “שלום, אורי! קיבלנו את המכתב שלך ורוצים להעניק לך מתנה. אבל קודם נציג את עצמנו. אני אלי בן-דוד, רק בקיצור דוד אלי.” לידו עמדה אישה יפהפייה: “אני דנה, הדודה של אלי”. הילדה שבצד חייכה: “אני תמר, אנחנו בגיל שלכם”. “ואניאורי ברובש”, השיב הילד בקול רועד.
תמר רצתה לשאול משהו, אבל הקצין חזה לו קופסה ואמר: “זה בשבילך. בוא נלך לחדר ונראה איך משתמשים במחשב”. הם נכנסו לאולם ריק שבו הילדים לומדים בערב. תמר הראתה איך להדליק ולכבות, להיכנס למערכת, לגלוש באינטרנט, והרשימה את אורי ל”וייב”. הקצין ישב לצידו והסביר רק במינימום. אורי חש בטמפרטורה, בכוח ובהגנה של הקבוצה.
הילדה שחתה כמו תורית, אבל אורי רשם שהיא לא מתלוננת, מבינה במחשב, מתאמנת בספורט. לפני שיצאו, האישה חיבקה אותו; הריח של הבושם שלה ריח על פניו, והקפיץ את זיכרונו. הוא עמד לרגע, נשף, ואז הלך למרפסות.
“תשובו אלינו!” קראה הילדה באוויר.
מאז, חיי אורי השתנו לחלוטין. הוא כבר לא מתרעם על כינויים, ולא מקשיב לביקורים של אחרים. באינטרנט מצא המון מידע, במיוחד על מטוסים. הוא גילה שהמטוס הראשון שהיה מסחרי-צבאי היה “אנטון 8″, שהומצא על ידי אנטון, ו”אנ-25” הוא גרסה שלו.
בסופי שבוע, דוד אלי ותמר באו לבקר אותו. הם הלכו יחד לקרקס, לשחק במכונות, לאכול גלידה. אורי תמיד נבזה לבקש, כי לא אהב שמישהו משלם עבורו.
יום אחד, בבוקר מיוחד, קראו לו למשרד של המנהל. הוא נכנס וראה את דנה. הלב שלו קפץ והגיהוץ בצווארו. “אורי,” אמר המנהל, “דנה ויקטוריה מבקשות שתצא איתה שני ימים.” הוא נענה בחיוך. ״היום הוא היום של תעופה. דוד אלי מארגן חג גדול. אתה רוצה לבוא?״
אורי הנהן בחיוך רחב, בלי מילים. דנה חתמה על הטופס והולכה איתו למרכז קניות גדול, קנתה לו ג’ינס חדש וחולצה. כשראו שרימי נעליו של אורי היו שרוכים, הלכה איתו למחלקת נעליים; הרגליים שלו היו בקבועים שונים. היא אמרה: “לא דאג, אחרי החג נלך למרפאת כף רגל ונזמין לך נעליים מיוחדות, אחת עם בסיס מיוחד, כך שהרגליים יהיו באותו גובה ולא תשתמש בקול.”
אחרי זה עברו לבית הקזחה כדי לקחת את תמר. זה היה הפעם הראשונה שאורי עבר את הסף של בית אחר, ולא של המקלט. הבית היה מלא בריח של משפחה, נוחות וחום. הוא ישב על קצה הספה והסתכל סביב. מולו היה אקווריום ענק עם דגים שונים, משהו שראה רק בטלוויזיה לפני כן.
“תודה, אנחנו נלך, אורי, אמא תגיע,” אמרה תמר. הם ירדו במעלית, יצאו לרחוב, ושמעו ילד קטן צועק: “קנדיל-אמא, קנדיל-אבא!”
תמר עצרה לרגע, הילד נפל בחול וצחק: “מה קרה?” אמרה. “התבדחתי במקום אחר,” ענה הילד. תמר חייכה ו המשיכה.
הטיסה נצבעה בצבעים מרהיבים. דוד אלי קיבל אותם והראה את המטוס שלו. אורי נדהם מהמטוס הגדול והמכוסה בכסף שמרחף מעל האדמה. הוא הרגיש בתוכו סערה של תחושה. אז הגיעו למופע האוויר. אנשים הרימו ידיים, צעקו שמחה. כאשר מטוסו של דוד אלי נחת, תמר קראה: “אבא עף! אבא!”
אורי נחת גם הוא, קפץ וצועק: “אבא! הוא בא!”.
בערב, אחרי האוכל, דוד ישב לצדו והחזיק אותו על חזה. “אנחנו מאמינים שכל אדם צריך לחיות במשפחה. רק במשפחה אפשר ללמוד לאהוב באמת, לדאוג, להגן ולהיות נאהב. רוצה להצטרף למשפחתנו?”
אורי הרגיש גורם בתוכו לוחץ, קוצר נשימה. הוא חיבק את הקצין ולחישה: “אבא, חיכיתי לך כל החיים.”
חודש אחרי זה, אורי נפרד מהמקלט. הוא ירד במעלית בגאווה, אוחז בידו של אביו, כמעט בלי להלין. לפני השערים הוא הסתכל חזרה, נוודה אל הילדים והמטפלים.
“עכשיו נעבור את הגבול הזה, ותתחיל חייך החדשה,” אמר האבא. “תשכח את הרע כאן, אך תזכור את האנשים על המרפסת, הם שהצילו אותך. תמיד תהיה אסיר תודה לכל מי שעזר לך.”
כך הסתיימה הדרך של אורי, והחיים שלו הפכו למשפחה שלמה, מלאה באהבה ובתמיכה.
