כשאחותי מכרה את הדירה של ההורים בלי לשאול אותי, הבנתי כמה עולה השתיקה שלי.
התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר כשראיתי שאחותי מדברת על שיפוצים בדירה של מישהו אחר כאילו היא שלה. הדירה שלנו היתה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, דירת שני חדרים ישנה, עם מרפסת שפונה לרחוב. שם גדלנו. שם אמא שלי היתה תולה כביסה בקיץ, ואבא שלי תמיד מתקן הכל לבדeven בלי חלקים.
לפני שלוש שנים אמא שלי נפטרה. אבא נשאר לבד בדירה הזאת.
אחותי גרה באותו הבניין, רק בקומה אחרת. אני נשוי, גר בשכירות עם אשתי והילדה שלנו.
אבא שלי היה אומר שהוא רוצה שקט, שקשה לו לבד. הייתי מזמין אותו אלינו, אבל הדירה קטנה, ותמיד היו לו תירוצים.
בשבת אחת הגעתי אליו עם אוכל. על הדלת היתה מנעול חדש.
אחותי פתחה לי. במסדרון הריחו את הצבע הטרי.
“נגמר. מכרנו אותה. ככה עדיף,” אמרה ולא הסתכלה לי בעיניים.
עמדתי עם הקופסאות ביד וחיפשתי את התמונות של אמא שלי על הקירותהן נעלמו. גם הארון הישן בסלון כבר לא היה.
אבא ישב על כסא במטבח, לידו תיק עם בגדים.
אחותי אמרה שהקונה ייכנס תוך חודש. שהכסף יחולק, שזה הכי פשוט.
אני לא חתמתי על שום דבר. אף אחד לא דיבר איתי.
היא אמרה שאבא נתן לה ייפוי כוח שנה קודם, אבל אני “רחוק ועסוק במשפחה שלי”.
אבא שתק.
בערב אשתי שאלה למה אני רועד. לא הצלחתי להסביר. הרגשתי אורח בזיכרון שלי.
למחרת באתי לבקר את אבא בדירה החדשהחדר קטן, מטבחון, מיטה ליד החלון.
אבא אמר שאחותי לחצה. שהיא צריכה עזרה עם המשכנתא שלה. שזה זמני.
“לא רציתי להטריד אותך,” אמר אבא.
המשפט הזה כואב יותר מהדירה שמכרו.
אחותי תמיד היתה הדומיננטית, זו שמחליטה. אמא היתה אומרת שהיא תתקן את העולם.
אני הייתי השקט, זה שמסכים.
כשאחותי התחתנה, ההורים עזרו לה כספית. כשאני התחתנתי, אמרו לי שאסתדר לבד.
מעולם לא ביקשתי כלום. רק שיחה.
אחרי שבוע נכנסתי לדירה של אחותי. בסלון היה ספה חדשה. הילדה שלה משחקת על השטיח. הטלוויזיה רועשת.
“משהו קטןלמה לא אמרת לי?” שאלתי.
היא נאנחה, אמרה שאני אף פעם לא מתערב, שתמיד נותן לאחרים להחליט. שאם היו מחכים לי, שום דבר לא היה קורה.
עמדתי ליד השולחן, מסתכל על פירורים מארוחת הבוקר. היא דיברה על הוצאות, על מסים, על העתיד.
אני חשבתי על המרפסת בדירה הישנה. על ריח הכביסה. על אמא שלי שקוראת מהמטבח.
היא לא שיקרה לי. פשוט לא שיתפה אותי.
ואני נתתי לזה לקרות.
בחודשים האחרונים אני מגיע לאבא שלי כל יום רביעי. מביא לו מרק, משלם חשבונות באפליקציה, מסדר לו את הארון.
אחותי כמעט לא באה, היא תמיד אומרת שעובדת עד מאוחר.
לא האשמתי אותה. לא ביקשתי כסף. לא עשיתי סצנה.
אבל עכשיו אני לא שותק.
כשאחותי שוב מחליטה לכולם, אני אומר מה אני חושב. כשאבא אומר שהוא לא רוצה להטריד, אני מזכיר לו שאני הבן שלו.
הדירה נעלמה. הקירות נעלמו. הארון נעלם.
אבל ההרגשה שאני מיותר במשפחה שלי עדיין נשארת.
לפעמים אני חושב שהשתיקה שלי היתה המתנה הכי נוחה שנתתי לאחותי.
היום למדתי: רק כשאתה מדבר, יש לך מקום.
