החיים שלי השתנו מקצה לקצה כשאבא שלי החליט לעזוב את הארץ ולחפש עבודה בחו”ל, בגלל קשיים כלכליים וחוסר אפשרויות בישראל. הייתי ילד אז, בסך הכול בן שנתיים, וזוכר איך אבא נפרד מאיתנו והבטיח שזו תהיה תקופה קצרה בלבד. אלא שבסופו של דבר, הוא נשאר שם הרבה מעבר למה שחשבנו, ושלח לנו כסף כדי שנוכל להתקיים.
בזמן שאבא לא היה איתנו, אני, אמא שלי ואחותי נטע הצלחנו לנהל חיים סבירים בזכות התמיכה הכספית שלו, אבל החוסר הרגשי הורגש כל הזמן. כשאמא חלתה במחלה קשה, כל עולמנו התהפך. ניסינו הכול, אבל בסוף היא נפטרה אחרי תקופה ארוכה של מאבק. פתאום מצאתי את עצמי אחראי על נטע הקטנה, עם תחושת בדידות ומועקה כבדה בלב.
היו ימים שבהם לא ידעתי מאיפה אני מביא כוחותללמוד באוניברסיטה ובמקביל לדאוג לנטע. הזמן הפנוי הפך למותרות, וגם כשהיה לי כסף שאבא שלח, הרגשתי שמחסורו גדול פי כמה, בטח כשלא בא אפילו להלוויה של אמא. הרגשתי שזה בגידה שקשה לסלוח עליההכאב נשאר שם, עמוק בפנים, ונבנה לשנים של כעס עצור.
בשלב מסוים החלטתי לוותר על התמיכה הכלכלית של אבא ולמצוא עבודה בעצמי. לא רציתי יותר כלום ממנואלא רק להסתדר לבד. הצלחתי למצוא משרה חלקית, דאגתי לפרנסה, וגם שמרתי על הלימודים שלי בשביל נטע.
ואז, כשחשבתי שנגמרו לי ההפתעות, סבא שלי נפטר והשאיר לנו דירה ברמת גן ורכב ישןסובארו עייפה שעוד בקושי נסעה. רציתי למכור אותה, אבל ברגע שניסיתי להוציא אותה מהחניה, היא נתקעה עם תקלה באמצע הרחוב. התבלבלתי ולא ידעתי את נפשי כשלפתע נעצרה לידי ג’יפ שחור, ומתוכו ירד אבא שליכן, זה שבמשך שנים רק שלח מכתבים וכסף ולא בא.
הוא ניגש, הציע עזרה ונראה שהיה רוצה לדבר, אבל אני פשוט לא הצלחתי להתקרב אליו. הרגשתי את הכעס הישן גואההפצע עדיין פתוח. ראיתי בעיניים שלו שהוא מבין סוף סוף כמה טעויות עשה, ושאולי עכשיו כבר מאוחר מדי לתקן.
הפגישה הזו העלתה בי גל של רגשותצער, כעס, וגם תקווה קטנה שאולי, באיזשהו שלב בעתיד, אצליח לשחרר ולסלוח. למדתי שעל אף הפצעים, המשפחה תמיד תישאר חלק ממך, והדרך להשלמה עוברת דרך סליחה, גם עם עצמך.
