חייה של גִּילָה השתנו מהקצה אל הקצה כאשר אביה החליט לחפש פרנסה בארץ אחרת בשל קשיים כלכליים וחוסר אפשרויות בישראל של אז. גילה הייתה רק בת שנתיים כשהיא ראתה את אביה יוצא למסע, מבטיח שזו תהיה נסיעה קצרה בלבד. אבל השנים חלפו, והוא נשאר הרחק, שולח לביתו שקלִים כדי לתמוך במשפחה.
בהיעדרו של אבא, גילה, אִמָּהּ ואחותה הצליחו לשמור על רמת חיים סבירה בזכות התמיכה הכספית ששלח האב. אך החיסרון הרגשי היה עמוק במיוחד, וכשהאם חלתה קשות, הקושי הלך וגבר. למרות מאבק עיקש וארוך, בסוף נפטרה האם, וגילה נאלצה עוד בגילה הצעיר לקחת אחריות על אחותה הקטנה.
למרות שהמשיכה בלימודיה באוניברסיטת תל אביב, כמעט ולא נותר לה זמן לעצמה; יומה התחלק בין לימודים לטיפול באחותה. חסרונו של אביה בימי השבעה ובפרידתה מאימה נחווה בעיניה כבגידה צורבת, ופצע זה רק חידד את הכאב והמרירות כלפיו. גילה נחושה הייתה להעמוד על רגליה בכוחות עצמה, וניסתה להוכיח לעצמה שאינה זקוקה יותר לתמיכה הכספית של אביה. היא מצאה עבודה כדי לפרנס את עצמה ואת אחותה.
ואז, שוב טלטלה הגורל. סבּהּ של גילה נפטר, והוריש להן בית קטן ברמת גן ומכונית ישנה. בשעה שניסתה לבדוק את המכונית בתקווה למוכרה, התקלקלה לפתע באמצע הדרך. מבולבלת ולחוצה, נעצר לידה ג’יפ שחור, ומהרכב ירד גבר ולהפתעתה ראתה שמדובר באביה, אחרי שנות ניתוק ארוכות.
הוא הציע לה עזרה ורצה לשוחח, אך ליבּה של גילה הסתייג, והיא התקשתה לפתוח בפניו. אביה הבין בפעם הראשונה את עומק מעשיו ואת משמעות הפצע שהשאיר מאחור, אך ההזדמנות לפיוס חמקה ממנו במהירות.
הפגישה הבלתי צפויה הזו עוררה בגילה סערת רגשות כאב, כעס, ואולי בתוככי ליבה גם תקווה שאפשר עוד לרפא את השבר. הזיכרונות שנותרו מאז, רק הזמן ידע אם תוכל המשפחה לאחות את השנים הארוכות של הריחוק והעצב.
