כשחדר האולם השתתק בקושי נסבל, מחיאות הכפיים הראשונות נשמעו כמו פיצוץ קטן.
אחת, ואז עוד אחת. לאחר רגע, הגל של אפלואזים שטף את המקום. אנשים קמו ממקומותיהם, מחאו כפיים בהתלהבות, מישהו צעק כל הכבוד!, נשים מחו דמעה, גברים ניסו להשתעל באלגנטיות כדי להסתיר התרגשות של ממש.
עֲנָה הייתה ושקטה, כאילו נכנסה לחלום.
הלב שלה דפק חזק, הראש צלל. היא הייתה בטוחה שיעיפו אותה מהאולם אבל במקום זה כולם הביטו רק עליה, הילדה היחפה, שהגיעה משום מקום והפכה את הלב של כולם.
פרופ’ יונתן לוי התקרב באיטיות, צעדיו חלקו רכות במדרכות השיש.
איך קוראים לך, ילדה? שאל בשקט.
עֲנָה… ענתה בלחש.
איפה למדת לנגן כך?
לא למדתי. אמא שלי הראתה לי כמה תווים ואז פשוט למדתי לבד.
לוי הסתכל עליה זמן רב, כאילו מנסה לפענח איך נשמע כזה טוהר ממקלות על פסנתר, מהילדה שאין לה אפילו נעליים. אחרי רגע פנה אל הקהל:
גבירותיי ורבותיי, הערב ראינו נס אמיתי.
מחיאות הכפיים התחדשו, אבל עֲנָה כבר לא שמעה דבר. הראש הסתובב לה, היא לא אכלה יומיים.
הפרופסור שם לב לקרביים שלה והריץ מלצר:
תביאו לה משהו לאכול, מיד.
תוך כמה דקות הניחו מולה קערת מרק חם. עֲנָה אכלה בשקט, לאט, כאילו חוששת שמיד יקחו לה את המרק. לוי הביט בה בחיוך רגוע.
בסוף הערב, האולם התרוקן. רק הנרות הלבנים המשיכו להישרף והאוויר היה רווי ריח של בושם ושל שעווה מהודרת.
יש לך איפה לישון? שאל לוי.
היא הנידה בראשה לשלילה.
קרובי משפחה?
אין לי. היה לי רק אמא
הפרופסור הנהן.
מחר בעשר תחכי כאן. אני לוקח אותך לקונסברבטוריון בתל אביב. תנגני שם מול כולם.
אני לא יכולה… היא סוף סוף לחשה. אין לי בגדים, אין לי נעליים…
הוא חייך חיוך קטן.
זה כבר לא הדאגה שלך.
למחרת בבוקר, עֲנָה עמדה מול הכניסה למלון דן נקייה, מסורקת, לבושה שמלה פשוטה אבל מסודרת.
על גבה תיק גב חדש, ובפנים אותה תמונה ישנה של אמא.
פרופ’ לוי הגיע בדיוק בעשר, ברכב יוקרתי עתיק, סוברו כחולה.
בדרך כמעט לא דיברו. רק פעם אחת שאל:
מה הרגשת כשהנגת אתמול?
כאילו אמא הייתה לידי, ענתה בעדינות.
הוא חייך, המשיך לנהוג, כאילו זה מסע מוזיקלי בחיים עצמם.
בקונסרבטוריון “שטריקר” בתל אביב, קיבלו אותם במבט חשדני ומעט קר. המזכירה הסתכלה עליה בעין ספקנית.
סליחה, אדוני הפרופסור, האודישנים רק באביב.
תנו לה חמש דקות אמר לוי רק חמש.
אחרי חמש דקות, המנהל עמד דומם.
הילדה הזאת לא צריכה אודישן. היא פשוט מוזיקה.
כך עֲנָה כהן הפכה לתלמידה הצעירה ביותר בקונסרבטוריון.
השנים חלפו.
שמה הופיע על פוסטרים, בכתבות, בטלוויזיה.
אומרים שהמוזיקה שלה לא רק טכנית יש בה נשמה.
אבל היא מעולם לא שכחה את קערת המרק הראשונה ואת האולם ההוא שבו נתנו לה לנגן בפעם הראשונה.
פרופ’ לוי היה לה כמורה, אחר־כך כאבא. בצדדים היה רואה אותה, גדלה, הופכת למפורסמת, הקהל בוכה, שרים ומריעים.
ועדיין, בעיניה תמיד הייתה העצב ההוא של ילדה שבעבר הייתה רעבה.
שמונה שנים אחר־כך, אותו מלון דן בתל אביב, נשף תן סיכוי לצעירים.
פסנתר חדש, אותה קהל, אותם חליפות יוקרתיות ותכשיטים מנצנצים.
פרופ’ לוי ישב בשורה הראשונה כבר כסוף שיער, אך גאה וזקוף.
המנחה עלה לבמה:
גבירותיי ורבותיי, הערב כאן ילדה שהסיפור שלה התחיל בדיוק כאן. קבלו במחיאות כפיים עֲנָה כהן!
היא נכנסה בשמלה לבנה בלי איפור, מחייכת.
הקהל השתתק.
ישבה מול הפסנתר, אבל לפני שהתחילה לנגן, הביטה בקהל:
לפני שמונה שנים, נכנסתי הנה יחפה. רציתי רק לאכול משהו. אדם אחד אז אמר: תנו לה לנגן. הלילה אני מנגנת לו.
והיא נגנה.
אותה מנגינה, אבל אחרת בשלה יותר, חזקה יותר.
בכל תו הייתה גם קצת כאב וגם אור.
כשצליל אחרון דעך, לוי קם. לא מחא כפיים רק הביט. עיניו דומעות.
הוא התקרב, חיבק אותה, ואמר:
עכשיו את יכולה להזין את העולם כולו עם המוזיקה שלך.
שבוע אחר־כך עֲנָה הקימה קרן תו של תקווה.
יום ראשון כבר הלכה לתחנת רכבת מרכז, לאזור שבו ישנים ילדים ללא בית.
התקרבה לילד קטן שישב על המדרכה, הושיטה לו פיתה חמה.
אתה רעב?
כן.
מנגן על משהו? שאלה.
לא ענה הילד.
עֲנָה חייכה:
בוא איתי. אלמד אותך.
העיתונים כתבו:
הילדה שניגנה פעם עבור קערת מרק היום מחלקת לחם לאחרים.
אבל עֲנָה ידעה שהנס האמיתי לא היה האפלואז או מהדורות בטלוויזיה.
הוא קרה באותו לילה, כשאדם פשוט אמר:
תנו לה לנגן.
ומאז אף אחד לא נשאר רעב כשיש מוזיקה.
