יומן אישי – דורון לוי, יום ג’
לפעמים, החיים נותנים לך שיעורים כואבים. כשאני חושב אחורה, אני רואה איך הגעתי עד הלום, למרות שהיה נדמה שאת העולם כולו שמתי על כתפיי.
הייתי בן 18 כשאשתי, טוהר, נכנסה להריון. ההורים שלי לא תמכו; “אתה צעיר מדי, זה לא הזמן לילדים”, אמר אבא שלי בנוקשות. בדיוק אז טוהר התגייסה לצבא. שתי הסבתות מצד שלי ומצד טוהר דיברו בקול אחד:
“זה הילד שלך, תתמודד! אני לא רוצה לטפל בנכד עכשיו,” כך זרקה אמא שלי בלי רגש.
אמא של טוהר פשוט סירבה בכלל לדבר איתה. עברנו להתגורר אצל דודה שלי, אילנה, מצד אבא שלי. אילנה הייתה אז בת 38, רווקה ללא ילדים, חיה בשביל העבודה שלה ולא שפטה אותנו:
“ההורים שלך עברו ימים קשים כשנולדת. הם עבדו קשה בשבילך, היו זמנים שבהם אפילו לא היה מה לאכול,” אמרה אילנה. “אבל כיום הם מסודרים, דירה יפה, משכורת טובה, ואתה עומד להיות אבא. לא תוכל לסמוך עליהם כרגע. הם רוצים לחיות בשביל עצמם אל תשפוט אותם. בסוף, אולי יתעשתו.”
לא קיבלנו מהם שום עזרה. ארזנו הכל ועברנו לדודה אילנה.
כשטוהר השתחררה, הבן שלנו, ינון, כבר היה בן שנה וחצי. לאורך כל אותו זמן, חמתי אפילו לא טרחה לבקר אותנו או לנכד שלה. ההורים שלי באו אולי פעמיים.
אני עבדתי כמכונאי רכב, ניסיתי ללמוד במקביל, אבל זה לא הסתדר, המשכנו להתגורר בדירתה של אילנה. כשינון נכנס לגן ואני מצאתי עבודה בהייטק, אילנה היתה צריכה לעבור לשכונה אחרת. אחרי תקופה קצרת לעבור לדירה שכורה. אחר כך סבתא של אשתי נפטרה.
חמתי מכרה את הדירה של סבתא, עשתה שיפוצים בעצמה וקנתה מה שרצתה. טוהר ניסתה לשכנע אותה שלא תמכור אפילו הצענו לשלם לה בשקלים חודש בחודשו כדי שנוכל לקנות את הדירה בעתיד, אבל היא לא הסכימה.
“למה שאוותר על האינטרסים שלי? אני רוצה לשפץ, מגיע לי. מדוע שתעשו את השיפוץ בשבילי?” ענתה חמתי בקשיחות.
חמש שנים חלפו, נולדה לנו בת, גפן. הבנו שאנחנו זקוקים לבית משלנו. טוהר התחילה לעבוד בחו”ל ושנינו חסכנו לקנות דירה בתל אביב לא היה פשוט וכל שקל נספר. נשארתי בדירה שכורה עם הילדים.
אמא שלי נשארה לבדה בדירה עם שלושה חדרים לאחר שאבא התגרש ממנה לפני שנתיים. לא הייתה לה פינה בשבילי או בשביל הנכדים. גם לחמתי לא היה מקום, כל הזמן שיפוץ ועוד שיפוץ לא מיהרה להושיט עזרה.
בסופו של דבר, אחרי שנים של עבודה וחיסכון, הצלחנו לקנות דירה משלנו בלי אף עזרה.
ינון כבר עומד לסיים כיתה ח’, גפן בכיתה ב’. שניהם יודעים להעריך כסף, כי כל אגורה חסכנו בעצמנו. היום לכל אחד יש רכב, כל שנה אנחנו נוסעים יחד לחוף הים באשקלון.
היחידה שאנחנו באמת מוקירים היא אילנה. היא יכולה להתקשר בכל רגע ולקבל עזרה מאיתנו. להורים שלנו לא נשאר כלום; אמא פוטרה מהעבודה, לאחרונה התקשרה וביקשה עזרה, אבל סירבנו.
חמתי אותו דבר יצאה לפנסיה, הוציאה את כל הסכום מהדירה שמכרה פעם, טוהר אמרה לה למכור את הדירה המשופצת ולקנות דירה קטנה.
אני וטוהר לא חייבים לאף אחד כלום. ננהג אחרת כלפי ילדינו ממה שהורינו נהגו בנו. תמיד נעזור להם בכל מה שנוכל, וכשיזדקק לעזרה בעתיד אני מאמין שהם יהיו שם בשבילנו.
הלקח שלי? כשאתה לבד, אתה לומד לסמוך על עצמך. אבל משפחה אמיתית היא לא עניין של דירות או מניות אלא מי שיעזור לך כשאתה צריך, ושתדע להחזיר כשאתה יכול.
