הכל חייב להיות חצי-חצי
נועה, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות שלך. זאת אומרת, על כמה את פזרנית.
הכנתי לעצמי כוס קפה, אבל היד נעצרה באוויר כשהמילים של גיא נחתו עליי. שבע בבוקר, אני עוד לא באמת ערה, והוא כבר עומד בפתח המטבח, מחכה להטיל פסק דין כאילו הוא שופט בבית משפט.
מה זאת אומרת פזרנית? ועל מה בדיוק אתה מדבר? לקחתי לגימה, אבל הקפה הרגיש פתאום תפל.
את מוציאה בלי הפסקה. כל שבוע יש שקיות חדשות, חבילות, שמלה חדשה, קרם ב-250 שח.
הנחתי את הכוס על השולחן. התחלה מבטיחה ליום בלי התראה, בלי בוקר טוב, יפה שלי.
הקרם עלה 150, אם כבר מדברים. ואני קונה כזה אולי פעם בחודשיים, לא כל שבוע.
נועה, יש לנו תקציב משותף.
הוא אמר את זה בקול של מורה שמסביר לתלמיד שלא מבין מה זה לוח הכפל. נשכתי שפתיים, ספרתי עד חמש בראש, לא עזר.
ומה עם כמה שאתה מוציא על הרכב שלך, גיא? להזכיר לך?
הוא מיד התקדר, לא ציפה שאחזיר ישר בתשובה.
זה לא אותו דבר.
בטח שלא דלק, שטיפה, מוסך, ביטוח, טסט כל חצי שנה. לא נכנסתי לפרטי הפרטים אפילו. אני, אגב, לא נוהגת על הסובארו הזאת שלך. מעולם.
אני צריך את הרכב לעבודה, זה כלי עבודה.
פלטתי צחוק קצר וחצי עצבני.
כלי עבודה? באמת? ומה עם הבגדים והטיפוח שלי? בא לי להיראות טוב בשביל הכיף שלי? אני עובדת מול לקוחות, בחיים לא אגיע למשרד עם חולצה מלוכלכת או פנים מוזנחות.
תמיד אפשר, את יודעת, להיות יותר חסכונית.
בטח. הנהנתי. מחר אני אבוא לעבודה באותו הז’קט כל החורף. ואתה תמכור את הסובארו, ותקנה טויוטה ישנה. גם תביא אותך לעבודה, לא?
הוא פתח וסגר את הפה, שפשף את המצח.
את סתם הופכת את זה.
לא, אתה הופך. כשההוצאה שלך זה השקעה. כשהוצאה שלי פזרנות. נוח, לא?
עמד שם עוד כמה שניות, ואז עזב את המטבח. שמעתי את דלת הכניסה נטרקת.
הקפה התקרר לגמרי, שפכתי אותו לכיור והצמדתי את המצח לקרמיקה הקרה. אחלה התחלה ליום, פשוט תענוג
בצהריים, כשסיפרתי ליעל מה קרה, היא כמעט נחנקה מהקוסקוס.
סליחה, הוא אמר את זה על הבוקר?
ערבבתי את קציצת העוף בסבלנות ולא היה לי תיאבון מאז הבוקר.
כן, עוד לא הספקתי אפילו לסיים את הקפה.
קלאסי, יעל דחפה את הצלחת והציצה בי. גם האקס שלי העלה את זה. שוויון מודרני! חצי-חצי! הציע.
ומה עשית?
חישבתי לו אמרתי: אתה אוכל פי שניים ממני. בבוקר יוגורט ואני, אתה ארבע ביצים וקבב. בצהריים אני סלט, אתה שתי מנות עיקריות. אז בחצי על אוכל, תשלם יחסית למה שאתה אוכל. נגמר המשחק מהר מאוד.
חייכתי. ליעל תמיד היו טיעונים של עורכת דין.
השתכנע?
הלך שלושה ימים עם מחשבון ושמר חשבוניות. אחר כך שתק, וחודש אחרי נפרדנו.
בגללו?
זה היה הסימפטום, היא משכה בכתפיים וחזרה לסלט. ברגע שגבר מתחיל למנות לך אגורות הראש שלו לא איתך יותר, אלא באיזו תאוריה בראש.
שתקתי. משהו במה שהיא אמרה היה נכון מדי.
בדרך חזרה הביתה הלכתי ברגל מהתחנה שלפני, נשפתי את האוויר הרטוב עם ריח של אספלט רטוב ומרירות משהו אולי מהעלים, אולי מהאוטובוס. רציתי להשהות את הרגע של להיכנס הביתה.
הדירה הייתה שקטה. גיא עוד לא חזר. התקלחתי, שלפתי מהפריזר עוף וירקות, התחלתי לבשל. זה היה כמעט אוטומטי חותכת, מתבלת, על המחבת, לא חושבת. ובכל זאת יש הקלה.
גיא נכנס אחרי שמונה, נעמד בפתח המטבח.
לא קנית היום כלום מיותר?
לא הסתובבתי בכלל, המשכתי לערבב.
לא. לא קניתי כלום.
הנהן, הלך להחליף בגדים. כיביתי את הגז, ערכתי שולחן. שתי צלחות, סלט, עוף עם ירקות. הכול רגיל, פשוט כמו שצריך רק קצת פחות אוכל; לא נכנסתי למכולת, עקרונית.
ישבנו לאכול. גיא הסתכל על הצלחת שלו ואז עליי.
למה האוכל בכמות קטנה?
הנחתי את המזלג בעדינות, הבטתי בו ישר, בעיניים.
הרי אתה ביקשת חצי-חצי. אז חילקתי חצי-חצי.
גיא מצמץ פעם ופעמיים, מזלג נעצר באוויר.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת חילקתי בדיוק שווה. זו המנה שלך, הצבעתי. לי עוד יישאר לארוחת בוקר, לך לא יודעת איך תסתדר, כי הקניות חצי-חצי, כמו שאתה רוצה. אין סיבה שאבזבז עליך יותר.
הוא הניח את המזלג, ספוג אדום על הלחיים, שרירי הלסת זזים מתחת לעור.
נועה, זה… לא הגיוני.
מה לא הגיוני? נשענתי לאחור אתה הצעת לחלק. אז אני מחלקת.
אבל לזה התכוונתי!
למה בדיוק? שרק ההוצאות שלי ייחתכו, ושלך יישארו?
שתק, ניסה לחשוב על טיעון, לא מצא.
אגב, לקחתי שלוק מים כמה השקעת היום בדלק?
מה קשור דלק עכשיו?
קשור מאוד. כמה?
הוא חשב, מצחו התקמט.
משהו כמו 30 שקל, אולי 40.
בוא נלך על 30, קמתי מהכיסא. רגע.
יצאתי למסדרון. שמעתי אותו נאנח, פותח ארנק. חזרתי עם הארנק ביד והוצאתי שטר של 20 ועוד אחד של 10.
מה את עושה?
לוקחת את החלק שלי.
שמתי את השטרות בכיס. גיא בהה בי כאילו נפל מהירח.
את רצינית?
לגמרי. היית צריך להוציא 30 שקל אז גם אני מוציאה 30 לצרכים שלי. הכי שוויוני בעולם. בדיוק כמו שרצית.
זה מגוחך!
זו ההצעה שלך, אני רק מיישמת. אולי אגיע ככה גם לחולצה חדשה.
שתק, הלסת שלו קפצה, וריד בצוואר התנפח, אבל מהמילים לא יצא קול. המשכתי לאכול עוף בשקט.
כל השבוע זה נמשך. בכל ארוחת ערב חילקתי במדויק. כל בוקר שאלתי כמה מוציא על דלק, בערב לקחתי את חלקי. ביום רביעי נסע לעבודה ברכבת הקלה.
ביום שישי כבר נראה רעב, עיניים טרוטות, סנטר יורד למטה.
בסוף השבוע כבר הצלחתי לחסוך מעטפה עם כמעט 300 שח. הוא התחיל לקנות סנדוויצים בעבודה, האוכל מהבית לא הספיק. ידעתי כל שקל הרי ספרתי את הארנק שלו כבר ביום ראשון. כשהכול חצי, אז חצי.
בשבת בבוקר ישב במטבח עם כוס תה. כשנכנסתי, הרים עליי עיניים עייפות, כהות מתמיד.
נועה לגם, גמגם ושתק. טעיתי. סליחה.
מזגתי קפה, התיישבתי מולו, חיממתי ידיים על הכוס וחיכיתי בשקט.
זה טיפשי הכול, הוא נשם עמוק. קראתי כל מיני רעיונות באינטרנט וקצת נסחפתי. בואי נשכח מזה, טוב?
מעולה, הסכמתי מיד. רק תזכור, את כל עבודות הבית עוד לא חישבתי.
איזה עבודות?
בישול, ניקיון, כביסה, גיהוץ. אם הייתי לוקחת לפי מחירי שוק חייב לי לפחות עוד 3000 שקל.
השתנק, נחנק עם התה, תפס ממחטה.
אבל אין לי כוונה לספור, אמרתי לבסוף, לוגמת קפה, כל עוד אתה מפסיק לעשות חשבונאות מהחיים שלנו. סיכמנו?
סיכמנו. הנהן מהר. מילה שלי. לא עוד חישובים.
נהדר.
חייכתי ושלחתי יד לעוגיה. הוא הביט בי כאילו רק עכשיו נמנע מאסון גדול.
וחשבתי לעצמי לפעמים פשוט צריך להוביל את השיגעון שלהם עד הקצה. להראות את האבסורד מהמקפצה, אולי אפילו לצחוק בתוך הלב. בסוף ככה, לפחות במלחמת ההיגיון את תמיד תנצחי. זה כל החישוב שצריך.
