דבר אני מאוחר יותר הפכה ל״קאמבק״!
כשהייתי בת 18 גיליתי שאני בהריון. ההורים שלי היו בעיקר עסוקים בלספור את השנים שלי ולטעון שזה מוקדם מדי לגדל ילד. בעלי בדיוק התגייס לצה״ל כי כל הבנים בסביבה מגויסים מתישהו. הסבתות משני הצדדים התיישבו יחד, כאילו יש ביניהן שלום עולמי, ואמרו בקול אחד:
הילד? זה עניינך, מותק. ״אין לי כוח עכשיו לטפל בתינוק שלך,״ אמרה אמא שלי בהחלטיות ישראלית.
הילד? זה עניינך, מותק.
״אין לי כוח עכשיו לטפל בתינוק שלך,״ אמרה אמא שלי בהחלטיות ישראלית.
ואמא של בעלי? אפילו שלום לא אמרה לי בטלפון. החלטתי לעבור לגור אצל הדודה שלי מצד האבא.
הייתה בת 38 אז, לא היו לה ילדים והיא הקדישה את כל החיים שלה לעבודת הקודש עבודה. היא לא התעסקה בלשפוט את ההורים שלי:
אני מבינה אותם, היה להם קשה כשהנולדת. עבדו קשה בשבילך, היו ימים בלי אוכל על השולחן. אבא פרק מכולות בלילות כדי להכניס קצת שקלים.
אבל היום הם מסודרים. אבא עם משכורת יפה, דירה של שני חדרים, אימא עובדת. ואני, כבר עומדת להיות אימה.
באמת לא אכפת להם? שאלתי את הדודה.
הם פשוט רוצים לחיות בשביל עצמם קצת. אל תשפטי אותם. יבוא יום ויעשו חשבון נפש.
לא קיבלתי מהם עד היום אפילו פיתה. ארזתי את השטויות שלי ועברתי לדודה.
כשבעלי חזר מהצבא, הבן שלנו כבר היה בן שנה וחצי. בתקופה הזאת, אמא של בעלי לא טרחה לפגוש את הנכד שלה אפילו פעם אחת. ההורים שלי ביקרו פעמיים, כאילו היו במרוץ.
בעלי התחיל לעבוד כמכונאי רכב ישראלי גאה עם ידיים מלאות גריז הבטיח לעצמו לסיים לימודים תוך כדי, לא הלך לו. המשכנו לגור אצל הדודה. כשהבן התחיל גן ואני מצאתי עבודה, הדודה נאלצה לעבור לאזור אחר, אז עברנו לדירה שכורה. אחרי זמן מה הסבתא מצד בעל נפטרה.
אמא של בעלי מכרה את הדירה של הסבתא, עשתה שיפוץ ענק, קנתה כל מה שבא לה. בעלי ניסה לשכנע שלא תמכור, אפילו הבטיח לשלם לה תשלום חודשי ולקנות חזרה את הדירה היא כמובן אמרה:
למה שאקריב את עצמי? שנים חיכיתי לשיפוץ הזה. אתם רוצים תעשו בשבילי! זרקה בסטייל ישראלי.
חמש שנים אחרי זה נולדה בתנו. היינו בטוחים שאנחנו צריכים דירה משלנו. בעלי טס לעבוד בחו״ל, כמו כל ישראלי שמפנטז על דולר, אבל לא קל לגייס מספיק שקלים לדירה. נשארתי לשכור דירה עם הילדים.
אמא שלי נשארה לבד בדירת שלושה חדרים, אבא התגרש ממנה לפני שנתיים, אבל משום מה לא היה מקום בשבילי ובשביל ילדיי בדירה שלה. אצל אמא של בעלי? שיפוצים עולמיים ולא, לא עוזרת. רק אצלה הכל מסודר.
בעלי עבד בחו״ל, ואחרי כמה שנים הרווחנו מספיק לקנות דירה. לבד, בלי עזרה של אף אחד.
היום הבן הגדול שלנו מסיים כיתה ח׳, הבת בכיתה ב׳. הם יודעים היטב מה זה ערך לכסף חסכנו כל שקל כמו ג׳ודו לבנק. אין לנו יותר את הנזילות של פעם. יש לכל אחד רכב, ובכל קיץ אנחנו נופשים בים באילת.
היחידה שאנחנו באמת מוקירים היא הדודה שלי. היא יכולה להתקשר בכל שעה ולבקש עזרה, ואנחנו מיד קופצים.
ההורים שלנו, מהצד השני, עברו תקופה פחות מזהירה. אמא פוטרה, התקשרה וביקשה עזרה, סרבנו מה לעשות, אין יותר פיתות חינם. גם אמא של בעלי, יצאה לפנסיה וחשבה שהיא עדיין יכולה לחיות טוב בזבזה את כל הכסף מהדירה של הסבתא. גם בעלי שלח אותה למכור את הדירה המשופצת ולחיות בקטן.
לי ולבעלי אין חובות לאף אחד, רק לעצמנו ולילדים שלנו. אנחנו מבטיחים לעזור להם בכל דבר. אני אופטימית כשנהיה זקנים, הילדים שלנו ידאגו לנו כמו שאנחנו דואגים להם היום.
