כשהייתי נשואה לישראל, והיינו עניים כמו עכברים בבנק ישראל, חמותי קנתה לעצמה מעיל פרווה, טלוויזיה חדשה וממש התנהגה כאילו היא מלכת שוהם.
אבל השנים חלפו וחל מהפך אמיתי במצב!
בגיל 18, נכנסתי להריון. ההורים שלי? לא התלהבו. מוקדם מדי, מה את עושה? צקצקו. ובדיוק אז הבעל שלי, ישראל, התגייס לצה”ל. שתי הסבתות, משני הצדדים, שרו בקול אחד:
-“התינוק זו לחלוטין הבעיה שלך.”
– “אני לא מוכנה לעזור לך עכשיו עם הילד הזה,” הכריזה אמא שלי בצורה רשמית של פקידת בנק.
והכי גרוע חמותי אפילו לא דיברה איתי בכלל. אפשר לחשוב ביקשתי ממנה לעלות להר מירון ולרקוד חמש שעות.
עברתי לגור עם הדודה שלי מצד אבא, רינה.
היא היתה אז בת 38, רווקה, ומסורה רק לעבודה שלה. היא גם לא שפטה את ההורים:
– אני מבינה אותם כשנולדת הם לא בדיוק שחו בשקלים. היו ימים שממש לא היה מה לאכול. אבא שלך פרק משאיות בלילה ליד הנמל בשביל עשר אגורות.
– אבל היום כולם מסודרים לאבא שלך יש משכורת מכובדת, דירה של שלושה חדרים, אימא עובדת, ואת אמא עוד מעט לילד.
– באמת לא אכפת להם? שאלתי בדמעות.
– הם רוצים לחיות סוף סוף לעצמם. אל תשפטי אותם. חכי ותראי בקרוב יתעוררו על עצמם.
לא קיבלתי מהם כלום. ארזתי את כל הפיצפקעס שלי ועברתי לרינה.
כשהבעל ישראל חזר מהצבא, הילד שלנו כבר היה בן שנה וחצי. חמותי ביקרה בדיוק אף פעם. ההורים קפצו פעמיים, וכבר הייתי בהלם מהמאמץ.
ישראל הלך לעבוד כמכונאי רכב, ניסה לשלב לימודים אבל כלום. נשארנו אצל רינה. כשהילד התחיל גן ואני מצאתי עבודה בסטארטאפ מבריק של שלושה עובדים, רינה קיבלה עבודה חדשה במרכז הארץ, ואנחנו עברנו לדירת שלושה מטר בגבעתיים.
כמה חודשים אחר-כך, הסבתא של ישראל הלכה לעולמה. חמותי מכרה את הדירה של הסבתא, שיפצה, קנתה מה שהתחשק לה ולא הסכימה לשמוע על עזרה.
ישראל ניסה לשכנע אותה לתת לו לשלם שכירות, אבל היא לא הקשיבה:
– למה שאני אפסיד? שנים חיכיתי לשיפוץ הזה. רוצים לעזור לי? בואו תעשו לי פסח.
חמש שנים אחרי, נולדה לנו בת הדסה. אבל הבנו: חייבים דירה משלנו. ישראל טס לעבוד קצת בחו”ל כן, קלאסי אבל לדפוק דירה, זה לא היה כזה פשוט. המשכתי לגור עם הילדים בדירה שכורה.
אמא שלי, דרך אגב, נשארה בגפה בדירת חמישה חדרים, אבא התגרש ועבר לרמת גן, אבל מקום בשבילי? לא היה אפילו על הספה. אצל חמותי? היא עוד משפצת, ושום עזרה לא אופק.
ישראל עבד בחו”ל, לקח זמן, אבל בסוף הצלחנו לקנות דירה משלנו, בלי שקל עזרה מאף אחד.
היום? הגדול מסיים ח והקטנה בכיתה ב. יודעת בדיוק את הערך של שקל. חסכנו, קמצנו, נשארו לנו אפילו כמה איפונים בשקית מהשוק. כל אחד רכב, ואפילו טסים כל שנה לאילת.
היחידה שראויה להערכה אמיתית רינה הדודה. כל פעם שתצטרך, נבוא בריצה עם מגש עוגיות.
ההורים שלנו בינתיים, איך לומר בעדינות? חטפו פיצוץ של מציאות: אימא פוטרה, התקשרה לאחרונה וביקשה עזרה אבל הפעם סירבתי.
גם לחמותי לא הולך משהו יצאה לפנסיה, הוציאה הכל על שטויות, ועכשיו כועסת שהכסף נגמר. ישראל יעץ לה: תמכרי כבר את הדירה הגדולה, תקני דירת חדר, תעלי על אופניים לחשבון בנק!
תגידו מה שתגידו אני וישראל לא חייבים להם כלום. הילדים שלנו? נעשה בשבילם הכל, תמיד. ובטוחה הם לא ישכחו אותנו ככה כשהזמן יגיע.
