כשאתה נותן לאמריקה לקחת אותך חתיכה אחרי חתיכה והבית שוכח איך זה לחמם בגידה של חזרה
סיפור על איך תשע שנים של קריירה, הצלחה ושכחה עלו יקר יותר מכל סכום בחשבון בנק.
שמונה שנים.
שמונה שנים ועדי טסה הביתה.
לא “הביתה” של שכירות בתל־אביב, לא החדר הזעיר בדירה שיתופית, אלא באמת – לבית.
נתב”ג, אולם היציאות. עדי יצאה לעבר הכניסה, עיניים מבריקות, בולעות את הלב. כסף היה מספיק בשביל כל המזוודות, אבל זמן לכתוב באמת מה שהיא מרגישה? לא היה לה בכלל.
היא ידעה שאמא מחכה.
היא לא ידעה אם אמא בכלל תרצה לפגוש את האישה שיוצאת מהטרמינל.
פרק 1: יום ההבטחה
שמונה שנים אחורה אותו שדה תעופה, אותו טרמינל. רק עדי הייתה אחרת.
הייתה בת עשרים ושלוש, ביד תיק עם דרכון ביומטרי, ויזה, אלפיים שקל מזומן וחלום שפרץ את כל הגבולות.
אמא שלה הביטה בה עיניים עם גאווה ודאגה יחד.
“שנתיים, אמא”, עדי נשבעה, “שנתיים ואני חוזרת עם כסף לבית”.
אמא חיבקה אותה חזק, יותר מדי זמן. עדי הרגישה את הרעד בגוף, את הריח של קמח, נר שכבה לפני יומיים, הסיגריה של אבא.
“לבקשה, אל תשכחי אותי”, אמרה אמא. ובקול הזה, עדי שמעה משהו שהיא לא ידעה להגדיר חרדה, תחושה רעה, תהום.
“אני לא יכולה לשכוח אותך אמא”, היא צחקה. “אפילו אם אנסה”.
והיא באמת האמינה בזה אז.
פרק 2: השנה הראשונה אדרנלין
ניו־יורק קיבלה את פניה בקור מקפיא. ינואר.
היא גרה בדירת שותפים עם חמישה ישראלים אחרים: שני חבר’ה מחיפה, שתי בנות מהרצליה, אמא צעירה מדימונה. ישנו שתיים בחדרים קטנים, ארבע מאות דולר החודש.
קיבלה עבודה בבית קפה שבע דולר לשעה וטיפים. עדי לקחה משמרות של שתיים־עשרה שעות, ניגבה שולחנות, סחבה קפה, חייכה לאמריקאים שהשאירו טיפ גדול פי כמה מהמחיר של האספרסו.
בערב קרסה למיטה ודיברה עם אמא בווידאו.
“איך את?” שאלה אמא.
“טוב אמא, עובדת, מרוויחה”.
“לא קר לך?”
“קפוא לגמרי”.
“תלבשי את הסוודר שלי, זה שהכנסתי לך למזוודה”.
עדי לבשה את הסוודר והרגישה שאמא מחבקת אותה מעבר לאוקיינוס.
הכסף הראשון נשלח בפברואר שבע מאות שקל במעבירי כספים.
“איזה מלאך”, כתבה אמא. “קניתי לי תרופות ושילמתי על חשמל. תשמרי על עצמך”.
“את משוגעת”, אמרו לה הישראלים, “תחסכי בבנק פה, אל תשלחי לאמא”.
אבל עדי ידעה לאמא צריך עכשיו.
תוך שנה שלחה להם שמונת אלפים שקל, למדה אנגלית.
בפעם הראשונה ששמעה את עצמה מדברת כמעט בלי מבטא, הרגישה גאווה ופחד.
פרק 3: שנה שנייה דוד
דוד הגיע לבית קפה מאה ארבעים ושבעה ימים ברצף עדי ספרה, למרות שלא הבינה למה.
הוא היה כפול ממנה בגיל, גרוש, עם ילד מהנישואים הראשונים. עבד בהייטק, הרוויח יפה והזמין קפוצ’ינו עם קרמל.
יום אחד לפתע פנה אליה: “מה שלומך?” בעברית עילגת, אבל מנומסת.
עדי הופתעה. לא רבים חשבו אפילו לנסות לדבר בשפה שלה.
“טוב, תודה. ומה איתך?” ענתה באנגלית רהוטה.
“אפשר להזמין אותך לקפה, לא פה?” חייך אליה.
מאחוריה עמדו כבר שנתיים של עבודה קשה, עשרים וארבעה אלף שקל בבנק וחלומות ממוטטים תחת כובד המציאות.
בבית קפה הרוויחה בערך מאה שקל בטיפים ביום. בצד עשתה עוד שתי עבודות ניקתה משרדים בלילות, ועבדה כבייביסיטר בסופי שבוע.
דוד פתח לה דלת אחרת. דוד היה מנוחה.
פרק 4: שנה שלישית הבגידה הראשונה
על דוד סיפרה לאמא רק שלושה חודשים אחרי שהתחילו לצאת. היא ידעה מה זה יעשה.
“אמא, אני נפגשת עם מישהו. אמריקאי”.
דממה ארוכה.
“איך קוראים לו?” שאלה אמא, לבסוף.
“דוד”.
“יש לו משפחה?”
“הוא אבא לילד בן שמונה מהגרושה שלו”.
דממה חוזרת.
עדי שמעה את נשימת אמא בקצה השני של העולם, ודמיינה אותה מפרקת את הבשורה הזאת למיליון רסיסים.
“עדי, אני רק מבקשת” ולחישה בקעה לה “אל תשכחי מי את”.
“אני לא שוכחת, אמא”.
“מי את” בשביל אמא היה: “את ישראלית”.
המשפט ששמע פתאום כמו גזר דין: שם, זה לא הבית שלך.
עדי לא ידעה איך לספר שהבית נהיה לה קר, צג של פלאפון.
היא בילתה עם דוד, השאירה את העבודה בניקיון משרדים, עשתה פחות משמרות בבית קפה, בייביסיטר נהיה “קצת לפעמים”.
במרץ העבירה לאמא עשרת אלפים שקל וביקשה סליחה על כך שהן כבר לא מדברות כל יום.
פרק 5: שנה רביעית חתונה
דוד הציע לה נישואין בחנוכה.
היא אמרה “כן” איפשהו בין אפר העבר לזוהר של העתיד.
טלפנה לאמא בסוף ינואר, עיניים עצומות, כאילו אפשר להתחמק מהמציאות.
“אני מתחתנת, אמא”.
“מתי?”
“עוד חודשיים. בניו יורק. דוד רוצה את החתונה שמה”.
שמעה בעצבנות את הקול של אמא.
“בניו יורק? עדי, אין לי כסף לזה”.
“אני יודעת, אמא. אני מצטערת”.
היא הרגישה שדווקא לא אשמה, אלא הקלה.
גמרה את השיחה ודמיינה את אמא יושבת על המיטה שהן פעם חלקו, בוכה, מבינה פתאום משהו כבד מדי.
החתונה עצמה הייתה יוקרתית מאתיים אורחים. חברים של דוד, שותפים, עובדים.
דודה רחוקה ששלחה ערכת מטבח “שתבשלי למשפחה החדשה שלך”.
שמלה לבנה שעלתה יותר ממה שאמא תרוויח בשלושה חודשים, וחיוכים למצלמות. ופתאום, בין לבין הברכות, הבינה שההבטחה ההיא, “אני חוזרת אחרי שנתיים”, נמחקה.
היא לא חוזרת.
פרק 6: שנה חמישית עד שמינית הילדות האמריקאית
נועם נולד במאי.
לידה קשה. אחריה דיכאון ארוך. בלי ביטוח מלא, זה עלה למשפחה ארבעים אלף שקל. דוד שילם בכרטיס אשראי.
עדי שלחה תמונה לאמא: “הנכד שלך”.
אמא כתבה: “איזה יפה. איך קראת לו?”
“נועם”, ענתה עדי.
ואז הרגישה איך אמא מחפשת בגוגל את השם. למה לא על שם סבא? למה לא משה, יעקב? למה בלי שום שורש מוכר?
עדי שלחה לאמא שמונה מאות שקל בחודש “לך ולנועם”. וביקשה שתשלח מתנות, שתשמור לו “לעתיד”.
בשנים שאחרי קיבלה כמה משלוחים מהארץ: סריגים, צעצועים מעץ, ספרים של שלומית כהן-אסיף.
נועם לא דיבר עברית. הוא דיבר אנגלית וקצת ספרדית המטפלת הלטינו־אמריקאית שלו למדה אותו.
כשאמא כתבה: “תלמדי אותו עברית”, עדי גירדה מעצמה כמה מילים “סבתא”, “אני אוהב אותך”.
נועם שכח אותן אחרי חודש.
במרוצת השנים עדי השלימה את הפנטזיה: בית בפרברים, מאזדה בחנייה, נועם בבית ספר פרטי, חופשות בפלורידה.
כל שנה, ביום הולדתו, אמא התקשרה.
עדי בדרך כלל הייתה במסיבה של השכנים, עם כוס יין ביד וסלולרי ביד השנייה.
“איך את אמא?”
“טוב, ילדה. אני מאוד רוצה לראות את נועם”.
“הוא רץ, כשהיא יחזור אני אראה לו את התמונה שלך”.
“עדי…” רציתה לומר עוד, אבל עצרה. “אוהבת אתכם”.
“גם אני, אמא. אני צריכה ללכת”.
ואז חזרה לשיחה על השקעות.
פרק 7: שנה שמינית התקף לב
אמא הייתה בת שישים ושבע.
התקף לב סתם יום רגיל, כשהיא במכולת קונה לחם.
אח התקשר: “אמא בבית חולים. את חייבת לבוא”.
עדי לקחה חופשה עכשיו היא עבדה כמנהלת משרד. קנתה כרטיס.
הגיעה למיון. אמא שוכבת, פניה לחלון, מחוברת לצינורות.
כשעדי נכנסה, אמא סובבה את הראש לאט: “זו את… ה ישמור…”.
נשקה לה בלחי ולא זיהתה אותה.
קמטים עמוקים, שיער לבן, עיניים שכבר לא בוהקות.
“אמא, איך את?”
“נו, ילדה, כבר זקנה…”
ישבה לידה שלושה ימים.
אחר כך הרופאים אישרו שהיא תחזור הביתה. אח הביא אותן לדירה שעדי מימנה כל השנים האלה.
הדירה הייתה נקייה, אבל עצובה. על הקירות תמונות ילדות. במטבח לוח שנה עם תמונה של נועם בן שש לא באמת משתייך למקום.
“הוא כבר ילד גדול”, אמרה אמא.
“כן, אמא”.
“ואני עוד לא ראיתי אותו”.
ולעדי לא היה מה להגיד.
היא נשארה שמונה ימים. אמא שלפה לה מגירה מלאה מכתבים, אלבומים. ביקשה ממנה להכין “את האוכל של פעם” מרק עוף, קציצות, שניצל.
עדי השתדלה. המרק יצא מלוח, הן צחקו, אבל עדי ראתה את הדמעות שאמא הסתירה.
“שכחת את המתכון שלי”, אמרה לה ביום השלישי.
ולא דיברה על מרק.
פרק 8: עדי יוצאת
עדי חזרה לניו־יורק.
“איך אמא שלך?” שאל דוד.
“חיה. עייפה. מבוגרת”.
“אוקיי”, חזר לעבוד.
בלילה, שוכבת במיטה, מסתכלת באורות העיר דרך חלונות הדירה.
חשבה על המטבח של אמא, האור שעובר בין וילונות ישנים ומנורה עמומה.
הזמן רץ. עברה למשרה עוד יותר בכירה. דוד נהיה שותף. נועם נכנס לתיכון יוקרתי.
אמא התקשרה רק בחגים ובתאריכים חשובים.
“איך את אמא?”
“כן, ילדה, אני כבר לא חייבת לך כלום”.
זו הייתה השקר הכי גדול ביניהן.
פרק 9: החזרה
הפעם, עדי ירדה על ישראל בלי להודיע.
לא לאמא, לא לאחיה. פשוט קנתה כרטיס, לקחה חופשה.
בשדה תעופה חייגה את המספר של אמא.
“אמא?”
“עדינה? איפה את?”
“בשדה”
שתיקה.
“תבואי הביתה, ילדה”, אמרה סוף סוף.
ארבעים דקות במונית, עדי צופה בחלון העיר נעלמת לאט אל שדרות סדוקות, בתים נמוכים, פרבריים.
עמדה מול הבית הקטן שמימנה כל השנים.
אמא חיכתה בכניסה. הגוף נהיה קטן, כמעט שקוף. כאילו כל שנה שואבת עוד קצת מהחום והכוח.
“שלום, אמא”, אמרה עדי.
“וואי, את פה…” אמא עטפה אותה בכל הכוח.
באותו חיבוק נשבר משהו בפנים של עדי שכבה של שנים.
הן ישבו יחד במטבח מרק עוף, קציצות, שניצל. כל מה שאמא רצתה ללמד אותה.
“ידעתי שתבואי”, אמרה אמא.
“איך?”
“אני אמא, אני תמיד יודעת”.
הן שתקו.
“אמא…”, התחילה עדי. “אני…”
“אני יודעת, ילדה”, קטע אותה, “את השתנית. את עכשיו אמריקאית”.
עדי בכתה.
“לא רציתי…”
“אני לא כועסת”, אמא לחצה את ידה. “פשוט… איבדתי את הבת שלי”.
וזה, זה היה הרגע בו עדי באמת ראתה את כל מה שבנתה/ השאירה/ בחרה.
אפילוג: הבטחה שלא מולאה
הפעם עדי נשארה שבועיים.
אמא שוב לימדה אותה לרקום. שוב הראתה מתכונים. ראו ביחד סרטים ישראלים שעדי כבר שכחה.
ביום האחרון שאלה: “אמא, אני יכולה לחזור?”
אמא הביטה בה הרבה זמן.
“תמיד אפשר, ילדה. אבל לא יודעת אם תוכלי שוב להיות באמת בבית”.
עדי הבינה: “אפשר אבל כבר אי אפשר”.
בניו־יורק דוד שאל איפה הייתה כל כך הרבה זמן.
“אצל אמא”, השיבה.
“ואיך היא?”
“היא מזדקנת”.
דוד הנהן וחזר למחשב.
עדי התיישבה מול החלון הענק שמוביל לאוקיינוס, וחשבה על החלון הצר במטבח של אמא שממנו רואים רק את קיר השכנה וקצת שמיים.
לפני שמונה שנים, יצאה מהטרמינל בנתב”ג עם חלום לעוף עד החלום האמריקאי.
שמונה שנים אחרי, היא חזרה והבינה: חלום אמריקאי הוא לפעמים איבוד הנשמה שלך, לאט, הרחק מכל מי שאהבת.
ומעכשיו, אף חזרה כבר לא תהיה מלאה באמת.
