כשאמא שלי שמעה שהתחתנתי, שיש לי עבודה טובה ודירה משלי, היא מיהרה לבקש ממני עזרה כספית.
אמא שלי תמיד הייתה מאוד קפדנית איתי. אבא היה נוסע הרבה בענייני עבודה, ואמא הייתה זו שטיפלה בי לבדה. אבא אהב אותי, וכל פעם שחזר מהנסיעות הוא חזר עם מתנות. אבל אמא כמעט ולא הפגינה חיבה. יום אחד, אבא יצא לנסיעת עסקים ולא חזר לעולם.
בבית הספר לא היו לי חברים. כל הזמן הלכתי עם בגדים ישנים שמצאה ברחוב ונתנה לי ללבוש, אמרה: “תלבשי מה שיש. קודם כל אני צריכה לסדר לעצמי את החיים, אין לי כסף בשבילך.” אז ככה, בכל כיתה ה’, המשכתי לסחוב עליי את המדים המרופטים האלו.
בהמשך, שכנה נתנה לי את המדים של הבת שלה שסיימה את הלימודים. לבשתי אותם עד שסיימתי את התיכון. נעליים? מה שהיה זה מה שהיה. נעליים בלויות, שהספיקו לי כמה שנים עד שנהיו קטנות עליי מדי. לבסוף, סיימתי תיכון בהצלחה והחלטתי להמשיך ללימודים אקדמיים. בחרתי כלכלה. גם בקמפוס המשכתי ללבוש בגדים שחברות נתנו לי כשהתייאשו מהן.
באחד הימים, פגשתי את אלון, שסיים את הלימודים כמה שנים לפניי. התחלנו לצאת, ובסוף פגשתי את ההורים שלו. כשהגעתי אליהם בפעם הראשונה, התביישתי כל כך בנעליים המרופטות שלי. הרגשתי את הרגליים רטובות, ועם כל זאת אמא שלו התעלמה כאילו לא ראתה. למחרת, היא הזמינה אותי שוב ונתנה לי במתנה זוג נעליים חדשות.
פחדתי שההורים של אלון לא יאהבו אותי, אבל במהרה הם עטפו אותי כמו בת משפחה ממש. לא הבנתי למה אני זוכה לכל הטוב הזה. לחתונה קיבלנו מהם דירה במתנה, וכשסיימתי את הלימודים, חמותי נתנה לי עבודה אצלה בחברה שם הרווחתי יפה מאוד. סוף סוף יכלתי לקנות לעצמי את מה שאני רוצה. אני לא אפסיק להודות לאל שהוביל אותי בדרך חיים מורכבת אך לבסוף נתן לי כוחות לעבור אותה.
כשהאמא שלי שמעה שאני נשואה, שיש לי עבודה טובה ודירה בירושלים על שמי, היא לא איחרה ופנתה שוב לעזרה כספית. השיחה שלנו נשמעה על ידי חמותי. היא קראה מייד לבעלי ולי הביתה. לבסוף, בעלי דיבר עם אמא שלי והבהיר לה שאין למה לצפות ממני יותר. הוא סיכם את הפגישה במילים: “אנחנו מודים שהיית לך בת אבל מהיום, אין לך מה לחפש כאן בבית.” מאז, אמא שלי לא חזרה ליצור קשר. כעת, אני ממתינה בהתרגשות ללידת ילדי הראשון שמחה להתחלה חדשה, עטופה במשפחה שבחרה בי.
