לא קברנו את העבר
חבשי כובע, בחוץ קר. עוד מעט תתקררי.
נועה הושיטה את הכובע הסרוג אותו, הכחול עם הפום-פון, שנעמה בעצמה בחרה בחנות לפני חודש.
את לא אמא שלי! שמעת?
הצעקה קרעה את הדממה שבמסדרון. נעמה זרקה את הכובע על הרצפה בזעם, כאילו היה מוקצה או מסוכן.
נעמה, אני רק…
ולעולם לא תהיי! שמעת? לעולם!
דלת הכניסה נטרקה. הזכוכיות רעדו והקור מהמרפסת עלה לתוך הבית.
נועה עמדה במסדרון. הכובע מוטל לרגליה מגוחך, מקומט, מיותם. הדמעות עמדו לה בגרון, חמות ומרות. היא נשכה שפתיים, הרימה ראש והסתכלה על התקרה. לא לבכות. לא עכשיו…
לפני חצי שנה דמיינה לעצמה חיים אחרים לגמרי. ארוחות ערב חמות בכל המשפחה, שיחות עמוקות, אולי אפילו טיולים ביחד מסביב לירושלים. דניאל תיאר כביכול את בתו חכמה, מוכשרת, רק קצת סגורה מאז שאיבדה את אמה. “היא צריכה זמן,” היה אומר, “היא תתרכך.” הזמן עבר. נעמה לא התרככה.
מהיום הראשון, כשנועה פסעה לבית הזה לא כאורחת אלא כאשתו של דניאל, הילדה התבצרה. כל ניסיון להתקרב נתקל בקור בוטה. הצעה לעזור בשיעורים? “אני מסתדרת לבד.” הזמנה להליכה בפארק? “אין לי זמן.” מחמאה על התסרוקת החדשה? מבט בוטה ארוך, שתיקה.
יש לי אמא, קבעה נעמה ביום השני שלהם יחד.
ישבו סביב השולחן, דניאל מיהר לעבודה, שתה קפה בחיפזון.
הייתה לי ותהיה לי. את אף אחת.
דניאל כמעט נחנק. מלמל משהו מפייס. נועה חייכה חיוך קפוא ושתקה.
מאז רק החמירו הדברים.
נעמה כבר לא צעקה מול אבא שלה. היא פעלה בשקט. חלפה על פניה כאילו איננה. ענתה בקושי, בבת אחת. הייתה יוצאת מהחדר ברגע שהיא נכנסה.
פעם אבא היה אחר, מלמלה נעמה בארוחת ערב אחת לפנייך היה רגיל. דיברנו. ועכשיו…
סתם שתקה, שקועה בצלחת. דניאל החוויר, נועה הניחה את המזלג לא הצליחה להמשיך לאכול.
דניאל התרוצץ ביניהן כמו חיה פצועה. בערבים בא אליה לחדר החדר המשותף, למרות שנועה אף פעם לא יכלה לקרוא לו שלה וביקש ממנה עוד זמן.
היא רק ילדה. היא סובלת. תני לה זמן.
ואחרי זה הלך אל נעמה וביקש ממנה רכות.
נועה טובה. היא מתאמצת. תנסי לקבל אותה.
נועה שמעה את השיחות האלו דרך הקיר. קולו של דניאל עייף, עגום. ותשובות נעמה קצרות, נוקבות, כואבות.
דניאל היה נקרע. היה אפשר לראות זאת בקמט העמוק בין הגבות שלא היה שם קודם. איך בכל פעם ששתיהן נפגשו באותו חדר, הוא מתכווץ. העייפות תחת עיניו העמיקה.
אבל לבחור צד הוא לא הצליח, או לא רצה.
נועה הרימה את הכובע מהרצפה. ניערה באקראי, תלתה על הוו. נכנסה לסלון ונעצרה, כמו תמיד…
תמונות. עשרות תמונות במסגרת על המדפים, על הקירות, על אדן החלון. אישה בלונדינית עם חיוך רך. אותה האישה עם נעמה קטנה על הידיים. עם דניאל צעיר, מאושר, שונה לגמרי. תמונות חתונה, חופשה, חג.
אלירז. האישה הראשונה. המנוחה…
הדברים שלה עדיין בארון. שמלות, סוודרים, צעיפים מתקופלים יפה, ריח לבנדר. האיפור שלה במקלחת על מדף נפרד. נעלי הבית הוורודות, עוד עומדות בכניסה.
כאילו רק ירדה למכולת תחזור עוד רגע.
אמא הייתה מבשלת את זה יותר טעים, זרקה נעמה בצהריים.
אמא אף פעם לא עשתה ככה.
אמא לא הייתה אוהבת את זה.
כל השוואה בלב הלם. נועה חייכה, הנהנה, בלעה את העלבון עם האוכל. בלילה לא נרדמה, חשבה: איך אפשר להתחרות עם זיכרון? עם אישה שהפכה למלאך מושלם ככל שהזמן עובר?
דניאל עדיין אהב את אלירז. זה היה ברור לה מזמן. הביט בתמונות שלה בכמיהה, הלב שלה התכווץ. הקשיב לסיפורי נעמה פניו השתנו, היו זרות וסגורות.
מה היא עצמה הייתה בשבילו? ניסיון להתקדם? תרופה לבדידות? או סתם אישה נוחה שהייתה שם ברגע המתאים?
בלילות כשדניאל נרדם בקלות, מפנה גבו, נועה שוכבת ערה, בוהה בתקרה זרה בבית שלא היה שלה. היא הבינה היטב שהנישואים הללו נקרעים מבפנים. דניאל נשא אותה, אבל את העבר לא קבר. נעמה לא תקבל אותה לעולם.
והיא עצמה, כנראה, עשתה את הטעות största בחייה.
המחשבה הזו התגבשה בסביבות שלוש לפנות בוקר. שוב שכבה ערה, מאזינה לנשימותיו. הוא נרדם בקלות. והיא לבד עם עצמה, עם הצללים של הפנסים מבחוץ, עם התמונה של אלירז על השידה, שדניאל לא הוריד.
די.
ההחלטה ירדה עליה פתאום, צלולה, קרירה. פשוט הקרב הזה אבוד. אי אפשר לנצח זיכרון. אי אפשר לתפוס מקום של אישה שתמיד תישאר “קדושה” בבית הזה.
היא קמה מהמיטה. דניאל לא זז.
שלושה ימים אחר כך הגישה בקשה לגירושין. לבד, בלי עורך דין, בלי הודעה מקדימה. פשוט באה לרבנות עם תעודת זהות, מילאה טופס חתימות בדיוק, ושלחה. הפקידה הביטה בה ברחמים מקצועיים בטח רואה כאלה כל יום.
נועה…
דניאל מצא את הניירות בערב. עמד כתוש במטבח, דף בידו, חיוור ואובד עצות.
מה זה?
הכל כתוב שם, נועה המשיכה לשטוף כלים, הגשתי בקשה לגירושין.
למה? איך? אפילו לא דיברנו על זה…
על מה יש לדבר, דני?
ניגבה ידיים, סגרה מים, פנתה אליו.
נמאס לי לחיות במוזיאון. נמאס לי להיות שנייה. נמאס לי לראות אותך מביט בתמונות שלה. נמאס לי לשמוע מבתך שאני כלום.
נעמה רק ילדה, היא לא מבינה…
נעמה מבינה מצוין. וגם אתה. אתה פשוט מפחד להודות.
דניאל התקדם אליה אחז בכתפיה, רך, זהיר.
נועה, נדבר. אני אתקן הכול. אדבר עם נעמה, אוציא את התמונות, נתחיל מחדש…
אתה אוהב אותה.
לא שאלה קביעה. נועה הביטה בעיניו, ראתה את התשובה שם לפני שפתח את הפה.
היא הנהנה. לא ציפתה למשהו אחר.
נעמה ישבה בחדר שלה. הדלת פתוחה קצת במקרה? בכוונה? כשנועה עברה, נעמה הרימה מבט מהטלפון, חייכה קלוש, ניצחון קטן בשפתיים.
היא ניצחה.
השעות הבאות התמסמסו לטקס מכני. הארון. הקולבים. המזוודה. השמלה שדניאל קנה לה לשנת נישואין לפני שלושה חודשים, נצח. הבושם שהוא בחר במיוחד, בדק אחד אחד. הספר שהתחילו יחד ולא המשיכו.
נועה ארזה בשקט, קיפלה כל בגד, בלי להרהר, בלי לחשוב. רק לארוז.
הערב נמשך לנצח. נועה ישבה על המיטה, ליד המזוודות הארוזות. שתיים זה כל מה שנשאר מניסיון אחד לבנות משפחה.
בעשר בלילה יצאה.
הזמינה מונית מראש, ירדה לבד עם המזוודות המעלית שקטה, הדלתות לא טרקו. את המפתחות השאירה על הקונסולה במסדרון.
הנהג עזר, והמכונית נסעה. נועה לא הביטה אחורה.
ירושלים של ערב הייתה זרה ומרוחקת. אורות דלקו, מעטים מיהרו לאוטובוס. מאחורה נשאר דירה מלאה בצללים ותמונות. נשארו דניאל עם אהבה שלא ידע להיפרד ממנה, ונעמה עם נאמנות עיקשת לאמא.
נועה הביטה מהחלון ונשמה. לראשונה זה חצי שנה נשמה חופשי.
הבדידות הפחידה אותה. אבל לחיות בצל מת היה מפחיד יותר.
היא התחילה מחדש. מדף חלק. בלי בעל, בלי משפחה, בלי אשליות.
אבל לפחות בלי להיות מושווית לאישה המושלמת שכבר איננה.
