נכנסתי לדירה, ועצרתי לרגע. ליד הדלת עמדו נעליים מסודרות, צמודות לשלי ולנועם, בעלי אבל ביניהן היו נעלי עקב גבוהות, יקרות, שהכרתי מיד: אלה נעליה של אחותו של נועם, ליאת. למה היא כאן? לא זכור לי שנועם אמר שיהיו לנו אורחים הערב, בטח לא ליאת.
מיכל, הוא שוב בשליחות? שאל אותי אלעד, חבר שלי מהעבודה, כשהלכתי לתחנת האוטובוס. אולי נשב בבית קפה? נשתה את הקקאו שאת אוהבת, נחליף כמה מילים כבר הרבה זמן רק אומרים שלום־להתראות על הדרך.
סליחה אלעד, לא מתאים לי היום. נועם הבטיח שיחזור מוקדם; תכננו לבחור יחד את המטבח החדש, אחרי השיפוץ עוד לא התארגנו על הכל. והוא כבר מזמן לא נסע לשליחות.
ותמיד חוזר בדיוק בזמן? שאל אלעד, בחיוך מעט עוקצני.
לא תמיד, חייכתי ונענעתי בראשי, אנחנו צריכים מאוד את הכסף עכשיו, אז נועם נאלץ להישאר יותר שעות בעבודה. כשנסדר את הבית לגמרי, יהיה לו גם יותר זמן להיות איתי.
מובן, השיב אלעד, איחל ערב נעים, והלך.
הפעם יצא לי טוב האוטובוס הגיע מהר. בדרכ אני מחכה דקות ארוכות, אבל היום אפילו יצאתי מהעבודה מוקדם. התיישבתי ליד החלון, ניתן למחשבות לזרום.
פעם חשבנו אני ואלעד להתחתן, אבל נפרדנו בצורה די מוזרה ואני אפילו לא זוכרת על מה. פתאום הופיע בחיי נועם, קצת מהר מדי, ואפילו הלכתי איתו לרבנות רק כדי שאלעד יראה שיש לי מישהו, שיצטער על מה שאיבד.
הוא באמת ניסה לחיפר, התנצל, הבטיח שיאהב אותי תמיד, שלא יפגע בי, שיהיה נאמן. אבל הייתי כבר עמוק בתוך הקשר החדש, והחלטתי שאלעד לא באמת היה אהבתי.
מאז כמעט לא חשבתי עליו, עד שלפני כמה חודשים הוא עבר לעבוד בסניף שלנו, אחרי שנים במשרד הראשי.
הוא עשה עצמו מופתע לראות אותי, אבל היה ניכר שביקש במיוחד את ההעברה. זה דווקא מחמיא לי לדעת שהוא עדיין לבד ומתייחס אליי בחום הישן.
בעומק ליבי, באמת רציתי שיהיה לו טוב, אפילו קצת קינאתי באישה שהוא אולי ימצא הוא ידע להיות רומנטי ואכפתי.
נועם לא היה בן זוג רע, חלילה פשוט בזמן האחרון עבד ללא הפסקה. הוא השקיע את כולו בשבילנו, רציתי להאמין, כדי שנחיה בנוחות. אבל כמעט לא נשאר לו זמן בשבילי.
וגם, גרנו בדירה של ליאת, אחותו. היא הציעה לנו לשהות בדירה שלה כל עוד הילדים שלה צעירים. לליאת ובעלה אין דאגות של כסף, היא אפילו לא עובדת קנו דירות כהשקעה, ואת זו השאירו עבור הילדים. בינתיים, נתנה לנו לגור פה.
עשינו שיפוץ לפי הטעם שלנו, ליאת אישרה, ועכשיו אנחנו מתלבטים אילו רהיטים לקנות. אבל הרבה פעמים חשבתי אולי עדיף היה לשכור דירה נורמלית, מסודרת מראש. הרי את כל הכסף שזרמנו לשיפוץ יכול היה להספיק לכמה שנים של שכירות, ואולי אפילו למקדמה למשכנתא. אבל כשנועם ראה את ההתלהבות של ליאת, היה ברור שההצעה קוסמת לו.
ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הרחוב והלכתי לבניין. באוויר היה ריח של גשם קרב, אבל לא הרגשתי מוכנה להנות ממנו. מחשבות התרוצצו בראשי, אף אחת לא נתקעה לאורך זמן. כמה זמן אנחנו פה כבר? שנה? שנה וחצי?
לא זכרתי בדיוק, רק ידעתי שהבית הזה לא מרגיש באמת כמו בית עדיין זמני, למרות ההשקעה.
התחלתי לעלות במדרגות, קומה רביעית, וכל שלב הרגיש לי שפוחד מהרגע שאכנס פנימה. פתחתי את הדלת, נכנסתי, ואז שוב ראיתי את נעלי העקב של ליאת למה היא אצלנו, בלי להודיע?
כמעט קראתי בקול שאני בבית, אבל משהו עצר בעדי. תחושה פנימית, אינטואיציה. עמדתי רגע, האזנתי:
אני ובעלי תכננו לצאת לחופש, שמעתי את ליאת. אבל הוא לא הצליח לקבל חופשה. אז חשבתי לתת לך את החבילה הזו, אבל בתנאי אחד, קולה הפך חד שלא תיקח את מיכל, תיקח את נטע.
עצרתי. “עם נטע?” נזכרתי שנועם סיפר פעם שליאת ניסתה לשדך אותו לחברתה נטע.
אז לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל עכשיו השם הזה גרם לי לעצב נוראי.
אני לא צריך את נטע, השיב נועם, ניכר שהיה עצבני. ליאת, אמרתי מיליון פעם אני עם מיכל! מה את רוצה ממני?
נשמתי לרווחה. ברור, שוב ליאת רוצה לנהל את החיים של כולם.
כמעט פתחתי את דלת הסלון, אבל ליאת המשיכה:
למי אתה עובד על העיניים? אני זוכרת איך אהבת את נטע היה לכם אפילו דיבור על חתונה, רק נעלבת בגלל שטות. תעזוב את מיכל נטע מתאימה לך הרבה יותר.
עמדתי ברחובות שקטים, מעכלת נועם אהב אותה? רצה להתחתן עמה? והוא אמר לי אחרת… המילים של ליאת לא נתנו לי מנוח.
נו אז מה? ענה נועם, נימת קולו קצת חלשה זה עבר, אני אוהב את אשתי.
אוהב? צחקה ליאת. על מיכל התחתנת כדי לגרום לנטע לקנא, אחרי שעזבה אותך. אחר כך היא רצתה לחזור, התחרטה, ביקשה סליחה אבל אתה עקשן, ישר התחתנת רק כדי להחזיר לה.
הרגשתי רע. רק כדי להחזיר לה? הרי אני בעצמי מיהרתי להתחתן עם נועם אחרי שאלעד עזב אותי…
אולי באמת שנינו עשינו דברים ממקום של פגיעה, אבל עכשיו אנחנו אוהבים באמת, נכון? נשארתי לעמוד, חיכיתי לשמוע מה יאמר בעלי.
נגמר, אמר נועם. אני נשוי, ויש לי מחויבות.
איזו מחויבות? ליאת כמעט סיננה בבוז. עוד לא הספקתם ילדים, ברוך השם. אתם תקועים בדירה זרה, עם מיכל תעבדו כל החיים. נטע קיבלה דירה חדשה מההורים, גדולה ומרווחת… והיא עדיין אוהבת אותך, רק מחכה שתתעשת.
הרגשתי את הקירות מתקרבים. איך היא מדברת כך? אבל יותר מכל, רציתי לשמוע את תגובת נועם.
די, ליאת, קולו של נועם נחלש. דירה זה לא הכול. יש לנו קורת גג בקרוב נקנה משהו משלנו.
אבל ליאת המשיכה:
אתה סתם מפחד לשנות. נטע תמיד הייתה יותר טובה בשבילך רק שהעלבון שלך לא עוזב אותך, אבל עוד לא מאוחר. עם נטע יהיו לך בית, יציבות, כל מה שמגיע לך. אתה לא רואה שבחיים עם מיכל לא תהיה באמת מאושר?
וגם, הוסיפה לא אוכל להשאיר לכם לנצח את הדירה. יש לי תכניות. בקרוב תצטרכו לעבור.
ונטע יודעת מה את עושה? שאל נועם, מופתע.
בטח יודעת! השיבה במהירות. היא זו שביקשה שאעזור. היא יודעת שאתה עדיין אוהב אותה היא יזמה את רעיון החבילה וביקשה שאדחוף.
השתררה שתיקה. כל עולמי הסתחרר. למה נועם שותק? האם הוא באמת שוקל?
ומה אגיד למיכל? שאל בשקט.
תגיד שאתה נוסע לעזור לי בבית קיץ. אנחנו בדיוק משפצים עם נטע תיסע לים. הכי פשוט.
לא יכולתי. ברגע ההוא יצאתי בשקט מהדירה, התחלתי ללכת, רוצה לברוח הכי רחוק שאפשר.
הרגליים לקחו אותי לקפה קטן, כמעט ריק. מוזיקה רכה, החוץ אפור ומתחיל להחשיך. ישבתי ליד החלון, הזמנתי קקאו עם וניל בלי לחשוב. המחשבות התרוצצו ולא הצלחתי להתרכז הדברים ששמעתי בדירה לא עזבו אותי.
שוב ושוב חזרו הדברים של ליאת איך הוא הסתיר ממני הכול? איך שתק על זה שהוא כמעט התחתן עם אחרת, החברת ילדות של אחותו? הרגשתי כאילו הוציאו לי את הנשמה. האם הנישואים שלנו הם רק אמצעי להכאיב למישהי אחרת? האמנתי שנועם בחר בי באמת, מתוכו, והנה, הכול שונה. נכון שגם אצלי הכל התחיל כנקמה־קטנה באלעד, אבל בניגוד לנועם, אני אפילו לקפה עם אלעד לא הולכת מבלי לספר ובים בכלל לא. ובכל זאת, אני אוהבת את נועם עד הסוף.
החוץ הפך חשוך, ואני ישבתי שם, בוהה בגשם שמטפטף על הזכוכית. אפילו לא שתיתי מהקקאו. הזמן כאילו עמד במקום.
נועם לא התקשר, לא שאל איפה אני. “בטח מתכנן לנסוע עם נטע, בכלל לא אכפת לו עליי,” חשבתי בעצב. ניסיתי לבדוק מה השעה, אבל הטלפון שלי היה כבוי.
נשמתי עמוק והחלטתי אין לי מה לברוח יותר, הגיע הזמן לחזור הביתה. קמתי, לבשתי את המעיל, יצאתי אל הרוח הקרירה. בכל צעד ניסיתי לשכנע את עצמי הכל בינינו נגמר. פרידה היא בלתי־נמנעת, והתחלתי להכין את הלב.
כשהגעתי לבניין, הרגשתי מועקה כפולה. עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת, וקיבל אותי שקט כבד. לא היה קול של טלוויזיה, אפילו לא רעש מהמטבח. אבל ראיתי תיקי נסיעה באמצע הסלון. נועם ארז. “אז אכן נוסע,” חשבתי.
מה אתה עושה? שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. חשבתי שהוא יגיד שהוא נוסע לבית של ליאת. אבל נועם הפתיע ואמר:
מיכל, אנחנו עוזבים. כבר מצאתי דירה. בינתיים, ודאי, אבל אחר כך ניקח משכנתא. הוא עצר, הסתכל עליי, נראה מזהה משהו במבט שלי. מדוע התעכבת? כל הערב ניסיתי להתקשר, הטלפון שלך לא עבד. התחלת לעבוד בערב?
לא האמנתי למה ששמעתי. כל מה שתכננתי לומר, כל הכאב נמחק. הנהנתי, מבולבלת.
אנחנו עוברים? שאלתי בשקט, לא מבינה לגמרי.
נועם שם לב למבוכה, ניגש אליי, ניסה להסביר:
קצת רבתי עם ליאת, אמר, נשימתו כבדה. החלטתי מספיק. לא רוצה תלות. הגיע הזמן לבית משלנו.
הרגשתי איך הגוף שלי משתחרר מעט, אבל דמעות הציפו לי את העיניים. בבת אחת התיישב, סימן לי לשבת לידו, וסיפר בקצרה מה שנאמר עם ליאת.
הייתי צריך לספר לך מזמן, המשיך בלחש. אכן היה לי קשר עם נטע, והתחתנתי איתך מתוך עלבון, אולי קצת נקמה. אבל עכשיו את האישה היחידה שאני אוהב באמת, ואני לא רוצה לאבד אותך.
הקשבתי לו, שבו־בו הרגשת הקלה מתגנבת אלי. הכאב נשאר, אבל יש תקווה שאפשר לדבר סוף־סוף בגובה העיניים.
מצטער שלא סיפרתי קודם, המשיך, הראש שלו מוטה. כשסיפרת לי עליך ואלעד, חשבתי שאין לגיטימציה לספר גם את הסיפור שלי. אחר כך פשוט פחדתי.
נשמתי עמוק, דמעות מתחמקות. אבל סוף־סוף הייתי מוכנה לדף חדש.
בסדר, אמרתי חרש. מה שהיה נגמר. אמרת שמצאת דירה?
כן, הנהן נועם, בינתיים מושכרת, נתחיל מכאן. ללא ליאת, בלי ההתערבות שלה. נצליח, אני מבטיח. אחר כך נמנף משכנתא נעשה הכל כמו שצריך.
הנהנתי. זו הדרך. סוף־סוף נחיה כמו שאנחנו רוצים, לא לפי תכניות של אחרים.
אז מה, חייך נועם, רוצים להתחיל לארוז?
הנהנתי שוב. לא היה צורך במילים. רק תקווה, שלמרות העבר, הכל באמת ייפתח לדף חדש.
