כשאבא נטש אותנו, אמא החורגת שלי הצילה אותי מצפרני בית היתומים.
כשהייתי קטן, חיי היו כמו אגדה זוהרת משפחה חמה ואוהבת בבית קטן ומתנדנד על גדות הירקון, קרוב למושבה הקטנה מגדיאל. היינו שלושה: אני, אימא ואבא. ניחוח החלות הטריות של אימא מילא את האוויר, ואבא סיפר לי בלילות על הרפתקאותיו בים. אבל הגורל הוא צייד אכזרי שמכה כשכבר איבדת תקווה. יום אחד אימא חלתה צחוקה דעך, ידיה רעדו, ובסוף היא שכבה במיטה קרה בבית החולים איכילוב בתל אביב. היא הלכה מאיתנו, השאירה אותנו בים של כאב. אבא השקיע את עצמו בארק, טיבע את נשמתו ביין זול, והבית שלנו הפך לחורבה מלאה זכוכיות שבורות ויאוש דומם.
המזווה היה ריק, עד אילם לנפילה שלנו. הגעתי לבית הספר במגדיאל בבגדים מלוכלכים, עם בטן מקרקרת. המורים צעקו על שיעורי בית חסרים, אבל איך יכולתי לחשוב על לימודים כשכל מה שרציתי זה לשרוד? החברים שלי התרחקו, הלחישות שלהם חתכו יותר מסכין, והשכנים צפו באומללות שלנו במבטים מלאי רחמים. בסוף מישהו לא יכל יותר הם הזמינו את פקידי הרווחה. אנשים קשוחים פרצו לבית שלנו, מוכנים לקחת אותי מידיו הרועדות של אבא. הוא התמוטט מולם, התחנן בבכי שייתנו לו הזדמנות. הם נתנו לו רק חודש אחד רעוע קש אחרון מעל תהום ללא תחתית.
הביקור הזה העיר את אבא. הוא התנדנד לחנות, הביא מצרכים, ויחד ניקינו את הבית עד שנצנץ קצת מהחום שהיה בו פעם. הוא נשבע להפסיק לשתות, ובעיניו ניצוץ מהאיש שהיכרתי. התחלתי להאמין שהחלמה אפשרית. בערב סוער אחד, כשהרוח טרקה את התריסים, הוא לחש שהוא רוצה להכיר לי מישהי. לבי קפא הוא כבר שכח את אימא? הוא התחנן שאף אחת לא תחליף אותה, אבל זו תהיה ההגנה שלנו מפני עיניים קרות של הפקידים.
וכך נכנסה דודה תמר לחיי.
נסענו לביתה הקטן בזכרון יעקב, בית ישן ליד הים, מוקף עצי זית עקומים. תמר הייתה כמו סערה לב חם אבל עם כוח שלא נגמר, קול של נחמה, מבט שהיה כמו מגדלור. היה לה בן, נועם, שנתיים צעיר ממני, ילד רזה עם צחוק שפיצח את הקור. מיד הסתדרנו, רצנו בסמטאות, שיחקנו על החוף עד שנפלנו מעייפות. בחזרה הבית אמרתי לאבא שתמר היא כמו קרן אור, והוא הנהן בשתיקה. כמה שבועות אחר כך ארזנו את החיים הישנים שלנו על הירקון, השכרנו את הבית לזרים, וקבענו בית חדש בזכרון יעקב ניסיון נואש להתחיל מחדש.
החיים לאט לאט חזרו למסלולם. תמר טיפלה בי באהבה שתפרה את הפצעים שלי היא תיקנה את המכנסיים הקרועים, בישלה מרקים ריחניים, ובערב ישבנו יחד בזמן שהבדיחות של נועם פירקו את השקט. הוא הפך לאח שלי, לא בדם, אלא בכאב משותף רבינו, חלמנו, והתפייסנו בנאמנות שהיא מעבר למילים. אבל אושר הוא אורח חמקני שהגורל אוהב לנפץ. בוקר קר אחד אבא לא חזר. שיחת טלפון קרעה את השקט הוא מת, נמחץ תחת משאית על כביש חלקלק. הכאב כרסם אותי כמו חיה רעה שגונבת את הנשימה. הרווחה חזרו, קרים ובלתי מתפשרים. בלי אפוטרופוס חוקי, הם גררו אותי מהזרועות של תמר והשליכו אותי לבית יתומים בחיפה.
בית היתומים היה כלא של ייאוש קירות אפורים, מיטות קרות, מלאות באנחות של אבודים. הזמן זחל, כל דקה הייתה מכה בנפש. הרגשתי כמו רוח רפאים, נשכח ובלתי נראה, עונה מסיוטים של בדידות נצחית. אבל תמר לא ויתרה. כל יום ראשון היא הגיעה, עמוסה בלחם, צעיפים שסרגה בעצמה, ונחישות שלא נשברת. היא נלחמה כמו לביאה פרצה למשרדים, מילאה טפסים, הדמעות שלה נפלו על תיקים בזמן שהיא נלחמה בביורוקרטיה. חודשים חלפו, והיאוש התחיל לכרסם בי; חששתי שאקבור בחור האפל הזה. אבל בוקר אחד המנהלת קראה לי: “תארז את החפצים שלך. אמא שלך כאן.”
התנדנדתי החוצה וראיתי את תמר ונועם בשער, הפנים שלהם כמו מגדלור של תקווה. הברכיים שלי רפו כשנפלתי לזרועותיהם, פרץ של בכי נשבר יצא מגרוני. “אמא,” נאנחתי, “תודה שהצלת אותי מהקבר הזה! אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות שווה את זה!” באותו רגע הבנתי משפחה זה לא רק דם; זו הנשמה שנלחמת בשבילך עד הנשימה האחרונה.
חזרתי לזכרון יעקב, לחדר שלי, לבית הספר. החיים מצאו קצב רגוע יותר סיימתי תיכון, למדתי באוניברסיטת תל אביב, מצאתי עבודה. נועם ואני נשארנו בלתי נפרדים, הקשר שלנו היה סלע במצולות. גדלנו, הקמנו משפחות משלנו, אבל תמר האמא שלנו נשארה העוגן. כל יום ראשון אנחנו פורצים לביתה, שם היא מלעיטה אותנו בחמין וקציצות, הצחוק שלה מתערבב עם זה של הנשים שלנו, שהפכו לחברות הכי טובות שלה. לפעמים, כשאני מסתכל עליה, אני מוצף בתחושה של נס.
אני אודה לנצח לגורל על האמא השנייה שלי. בלי תמר הייתי טובע אבוד ברחובות או שבור בחשכה. היא הייתה האור שלי בתוך הצללים העמוקים ביותר, ולעולם לא אשכח איך משכה אותי בחזרה מפתח התהום.
