כשהאבא שלי בעצם בגד בנו, האמא החורגת שלי הוציאה אותי מהגיהינום של בית היתומים. אני לעולם אהיה אסיר תודה לגורל שהביא לי אמא שנייה האישה שהצילה לי את החיים אחרי ששברו.
כשהייתי קטן, החיים שלי נראו כמו אגדה יפה. היינו משפחה קטנה ומאוחדת אני, אמא שלי ואבא שלי בבית ישן ברחוב קטן בפתח תקוה, לא רחוק מהירקון. בבית תמיד הריח ריח של חלה טרייה שאמא אפתה, והקול העמוק של אבא מילא את הערבים בסיפורים על מדבר יהודה והרי ירושלים. אבל החיים לפעמים תופסים אותך כשהכי נעים לך. יום אחד, אמא התחילה לדעוך החיוך שלה נעלם, הידיים שלה רעדו, ובסוף מצאה עצמה במחלקה בבית החולים בלינסון. היא הלכה לנו, והשאירה חור ענק בלב של כולנו. אבא נשבר, והחל לטבוע בתוך בקבוקי ערק, הופך את הבית שלנו לאבל שקט, מלא שתיקות וצלחות ריקות.
הייתי הולך לבית הספר בשכונה, מלוכלך, רעב, עם מבטים שואלים של מורים איך אפשר להתרכז בלימודים כשהדבר היחיד שחושב עליו הוא איך להביא משהו לאכול הביתה? החברים נעלמו, והשכנים היו מביטים מהצד איך הבית שלנו מתפורר. בסוף מישהו מהבניין הרים טלפון למחלקת הרווחה. הגיעו אלינו עובדים סוציאליים עם פנים קשות, רצו לקחת אותי מאבא המתפרק שלי. הוא נפל ברגליים והתחנן נתנו לו עוד חודש, עוד סיכוי להציל אותנו.
הביקור הזה העיר את אבא. הוא רץ לסופר, קנה שקיות אוכל, ביחד ניקינו את הבית עד שהוא הבריק כמו צל של העבר. אבא הפסיק לשתות, וחזר לו הברק לעיניים. התחלתי להאמין שאפשר עוד לתקן. לילה אחד, כשברקים העירו את הרחוב, אבא סיפר לי שהוא רוצה להכיר לי אישה. הלב שלי עצר שכח כבר את אמא? הוא נשבע שהיא תמיד תישאר אצלו בלב, אבל אמר שזו הדרך לשרוד מול הרווחה.
וככה נכנסה הדודה ענת לחיים שלי.
נסענו אליה לראשון לציון. הדירה שלה קטנה ומלאה בעציצים, עם מבט לגן העיר וליד סמטאות הוותיקות של השכונה. ענת הייתה סופה מחבקת וחזקה, עם קול רך וידיים שיודעות מתי ללחוץ, מתי לשחרר. לה היה בן, גיל, קטן ממני בשנתיים, ילד רזה עם חיוך שמסוגל להפשיר כל כאב. מיד התחברנו רצנו בין שיחי הגינה, טיפסנו על העצים, צחקנו עד שכאב לנו הבטן. כשחזרתי לאבא אמרתי לו שענת היא כמו שמש בשמיים החשוכים שלנו, והוא הנהן, שקוע במחשבות. אחרי כמה שבועות, עזבנו את הדירה ליד הירקון, השכרנו אותה למישהו, ועברנו לראשון ניסיון נואש לבנות את עצמנו מחדש.
החיים התחילו להיראות אחרת. ענת טיפלה בי באהבה שתפרה לי את הקרעים בלב תיקנה לי בגדים, בישלה תבשילים שהחזירו בית לחיים, והערבים היו שקטים ונעימים איתה ועם גיל. הוא הפך לאח שלי, לא בדם, אלא בכאב שחיבר בינינו רבנו, חלמנו, סלחנו, ושמרנו זה על זה. אבל אושר הוא אורח עדין. בוקר אחד, אבא לא חזר הביתה. שיחת טלפון אחת שברה את השקט הוא נהרג, דריסה בירידה החלקה ברחוב הרצל. הכאב חנק אותי. שוב הרווחה הופיעה, קרה כמו אבן. בלי אפוטרופוס, לקחו אותי מענת והעבירו אותי לבית הילדים בגבעתיים.
בית הילדים היה ממש גיהינום קירות אפורים, מיטות קרות, עמוסות דמעות ועיניים ריקות. כל יום עבר כאילו הוא כבד יותר מקודמו. הרגשתי כמו צל, נטוש, חסר ערך, רדוף בזיכרונות על בדידות שאין לה סוף. אבל ענת לא ויתרה עליי. היא הגיעה בכל יום שישי אחר הצהריים, הביאה חלות, סוודרים שסרגה בעצמה, ותקווה שבערה בי פנימה. היא נלחמה כמו לביאה התרוצצה במסדרונות העירייה, מילאה טפסים, בכתה בפני פקידים הכל בשביל להחזיר אותי. חודשים עברו, וכבר התחלתי להפנים שאולי אני אשאר שם עד אין סוף. אבל בוקר אחד, המנהל קרא לי “תארוז, אמא שלך באה.”
יצאתי לחצר וראיתי את ענת וגיל מחכים לי בשער, פרצופים זוהרים ומתוחים. התמוטטתי לחיבוק שלהם, דמעות רטובות. “אמא,” צעקתי, “תודה שהוצאת אותי מהבור הזה! מבטיח שאהיה ראוי למה שנתת לי!” באותו רגע הבנתי משפחה היא לא דם, היא יד שמושיטה אליך כשאתה נופל הכי עמוק.
חזרתי לראשון, לחדר שלי, לבית הספר שלי. החיים התייצבו, סיימתי תיכון, למדתי בבר אילן, מצאתי עבודה. גיל הוא האח שלי לכל החיים קשר שנשאר חזק. שנינו הקמנו משפחות, אבל ענת, האמא שלנו, תמיד הייתה הכוכב הצפון. בכל שבת אנחנו אצל ענת, עם קציצות ושולחן מלא צחוק, והנשים שלנו אחיות של ממש. לפעמים, כשאני יושב לידה, לא מאמין כמה מזל קיבלתי.
אני לעולם אהיה אסיר תודה לגורל על אמא שנייה שיש לי. בלי ענת, הייתי הולך לאיבוד ברחובות, נשבר מבפנים. היא הייתה האור שלי בחושך הגדול, ולא אשכח לעולם איך הצילה אותי מהתהום.
