נו, תקשיבי, רציתי לספר לך סיפור מהימים האחרונים, כמו בשיחת חברות אמיתית.
ערב אחד, יעל ישבה מול המראה בסלון בדירה שלה ברמת גן וצבעה את השפתיים בשפתון ההוא ריבת דובדבנים. עמית, החבר החדש שלה, אמר לה פעם שהצבע הזה ממש מחמיא לה, והוא בכלל אוהב דברים אדומים מלאי חיים.
תשמעי, בגיל שלה, אף אחת כבר לא מחכה לנסים. וגם היא כזאת עד שפתאום נפל עליה מיני נס בתחנת אוטובוס. את מאמינה? סתם כך באמצע יום, עומדת ומחכה, ואז מישהו מפנה לה מקום על הספסל, חיוך, שיחה, והופ ניצוץ. זה היה לפני שלושה חודשים, אבל לה זה מרגיש כמו חיים שלמים.
טופי, מה דעתך? היא הסתובבה לקראת טופי, החתול הג׳ינג׳י שלה, שישב על אדן החלון ועקב אחרי היונים. אני יפה?
טופי מיהר לענות מיאו כזה בטוח בעצמו, מלא חן.
את יודעת, טופי איתה מאז שאיבדה את בעלה, דניאל. הביאה אותו הביתה אמרה: אנחנו נתגבר יחד. ויצא שבסוף למדו לחיות, לא רק להתגבר. חכם כזה, טופי, רגיש ברמות. כשיורד לה, הוא ישר בא, מתכרבל, וכשטוב הוא מתפזר בבית מרוב שמחה, קופץ, מחייך. ומדי בוקר, הוא קופץ לה למיטה, מלטף אותה בכפה עם רוך כזה.
פתאום הטלפון מצלצל.
יעל, אני בדרך! היום נסגור את הכל סופית. עמית נשמע חגיגי כזה, נרגש. הם קבעו הוא מביא לה את המפתח לדירה שלו בהרצליה, כמה דקות מהים, איפה שיש אוויר טוב ונוף לים. היא כבר מפנטזת קפה של בוקר במרפסת, עמית מקריא חדשות מהעיתון, שלווה כזאת.
טופיק, אנחנו עוברים דירה! אתה תמות על המקום החדש, כל כך הרבה שמש, תוכל לראות המון ציפורים. טופי התמתח, בא להתחכך לה ברגליים. ברור שגם אותך אני לוקחת. מה אני, בלעדיך?
ואז, דפיקה בדלת. עמית מחכה שם, עם זר פרחים, מחוייט, מתוקתק כזה לא סתם גבר, בעל עסקים מוצלח, כולו אצילי.
הנסיכה שלי! הוא מנשק לה את הלחי. מוכנה להתחלה חדשה?
ברור! יעל פשוט זורחת. נכנסו למטבח, והוא מוציא צרור מפתחות, ושם באמצע השולחן.
הנה הם. המפתחות לקן המשותף שלנו.
פתאום טופי מגיח, בוחן את עמית. עוד פעם החתול הזה… עמית קצת עושה פרצוף. יעל, רציתי לדבר איתך.
על מה? היא שואלת, קולטת שמשהו התקרר בטון שלו.
תראי, עברתי דירה, שיפוץ חדש מהניילון, וחתולים… נו, שערות, ריח, ואני גם אלרגי, זה לא פשוט לי.
יעל נשארה קפואה, מחזיקה את הכוס.
אז…?
אני לא גר עם חתול. תחליטי את מה את עושה איתו.
המילים נופלות עליה כמו קרח לתוך הצווארון.
טופי יושב לה בין הרגליים, מסתכל, קודם עליה, ואז על עמית. הרבה הבנה בעיניים שלו.
הוא עזב והשאיר את המפתחות, ויעל נשארה יושבת מול הידית הכסופה. טופי עלה אליה, התכרבל, והשמיע את המנגינה שלו, רך, מנחם.
מה אני עושה, טופיק? היא ליטפה אותו, כאילו רק לו יש תשובות.
כל הלילה המילים של עמית הדהדו לה בראש: תחשבי לבד.
אבל איך אפשר? חמש שנים הוא איתה. כשרק דניאל נפטר, טופי היה גלגל ההצלה שלה. היא זוכרת איך עטפה אותו בפוך, האכילה מתוך טפטפת, טיפלה בחתלתול פיצפון הזה עד שגדל.
והנה כל השנים היו שניהם צוות. ארוחות בוקר, טלוויזיה בערב, אפחדות, שמחות, כשהיא חולה לא עוזב אותה, מביא לה את הצעצוע שלו כאילו אומר קחי, יעזור לך להיות שמחה. כזה חבר אמיתי.
חשבה אולי לתת אותו למישהו טוב. דיברה עם דודה שולה מהקומה למטה היא תמיד מאכילה חתולי רחוב.
אולי את מכירה מישהו שרוצה חתול טוב?
את טופי?! כפרה עליו, הוא כולך משפחה, אני זוכרת כמה טיפלת בו כשהיה קטן!
ככה הנסיבות… יעל מושכת בכתפיים, דופקת מבט לשיש.
אין נסיבות שמצדיקות בגידה בחבר כזה, דודה שולה פוסקת קצרות, ומטילה מהדק בלב של יעל.
חוזרת הביתה, טופי כבר ממתין לה בדלת, ריח חם של בית.
סליחה, היא לוחשת ככה רק בשבילו.
בערב, שוב שיחה מעמית:
נו, מצאת לבית לחתול?
עוד לא…
בלי רגשות, יעל. את איתי או לא? אני גבר רציני. אני רוצה אישה עם אופי, לא אחת שהחתול חשוב לה יותר מהחיים החדשים.
רק עוד קצת זמן.
אין עוד זמן. אני רוצה שתהיי אצלי עד ראש השנה.
אחרי השיחה היא נשארת דוממת. טופי שוכב לידה, עין פוזלת אליה.
הוא צודק, אולי זה רק חתול… ואולי אדם לא חוזרים לוותר עליו.
אבל זה צורם לה בבפנים.
אחר כך מתקשרת מיקה, חברה הכי טובה.
“מה קרה, את לא את?”
יעל מסבירה לה על האולטימטום, הלבטים, הכול.
מיקה קוטעת אותה: “חכי. הוא באמת אמר – ‘את או החתול?'”
“כן…”
“אז את מבינה מה יקרה אחר כך? הוא יתחיל – ‘אל תלבשי שמלות קצרות.’ או ‘אני לא אוהב שיחות עם דנה.’ גבר שמציב גבולות כאלה בהתחלה… הוא לא בשבילך יעל.”
“אבל… אולי אמצא את עצמי לבד. ממש לבד!”
“עכשיו את לא? וטופי, הוא לא נחשב?”
שתיקה באוויר.
לפני שהיא נרדמת היא נושאת אליו עיניים: “אם אביא אותך למישהו אחר, תתגעגע אלי?”
הוא עונה בלחיצת ראש על ידה.
“ואני? אוכל לסלוח לעצמי?” היא שואלת.
הטלפון שוב, עמית.
“יעל, מחר שבת, אני אוסף אותך, סיכמנו שהיה סגור עם החתול…”
“עמית, תן לי עוד לחשוב.”
“לא ברור לי מה יש לחשוב! בעניין כזה את מתלבטת?!”
“יש מצב שתנסה להתרגל אליו? הוא באמת חתול נקי…”
“אמרתי לך, יש לי אלרגיה. וחוץ מזה, יעל, את לא מתאימה לי אם זה הגישה שלך. תחשבי טוב, זה אחרון.”
נגמרה השיחה. שקט. רק טופי חורק מרוב נחת.
בבוקר שבת, הכול אפור, קר, יעל ערה מוקדם, לא נרדמת טוב. חלמה מוזר שהיא הולכת במסדרון אינסופי, בסוף עומדים שניהם טופי ועמית. והיא צריכה לבחור.
טופי, כמו תמיד, בא לבקר אותה למיטה, מתפנק, גוער, מחייך.
היא קמה להכין לו אוכל, שמה מים, מרתיחה מים לתה ומדברת אליו: מה אני עושה איתך, אה?
הוא מביט עליה במבט של אני איתך, לא משנה מה.
עוד שיחה ממיקה:
ולמה את מקשיבה לראש ולא ללב? מה הלב שלך אומר?
יעל לא עונה. היא יודעת את התשובה.
ללב שלי ברור אני לא יכולה להסגיר אותו.
הנה לך תשובה. אם גבר מכריח אותך לבחור בין אהבה נאמנה שלך לחבר, אז עם מי את רוצה לבלות את החיים?
אחרי השיחה, הבינה טופי הוא העוגן שלה. היא התיישבה להכין לו מיטה ומלטפה אותו, פתאום פונה אם אני בכלל אשחרר אותך, אני אשמח?
וברגע הזה, כשהיא בוחנת את העיניים האלו, היא כבר ידעה את ההחלטה.
שעתיים אחרי, צלצול בדלת, עמית עומד שם, ממוקד, ייבש.
מוכנה? ארזת?
עמית, תיכנס, צריך לדבר.
אני מקווה שהחתול לא פה.
טופי מגיח מהמטבח, עוצר ובוחן. עמית מתכווץ.
יעל, ביקשתי להחליט כבר!
החלטתי. אני לא עוזבת אותו.
עמית עצר, הסתובב עליה, לא מכיר את הבחורה הזאת.
את בוחרת חתול על פניי?!
אני בוחרת את מי שלא מציב לי אולטימטומים.
הוא מתפוצץ, אומר טיפשה, את מפספסת אותי! והיא עונה: “אולי. אבל גם טופי, כמוהו אין עוד.”
הדלת נטרקת. שקט.
יעל מתיישבת ליד טופי. הוא קופץ לה על הברכיים. אושר שקט כזה.
היא מסתכלת עליו ומחייכת. הלב מתמלא רוגע. תחושה של חופש.
עוברים שלושה חודשים. כבר אביב, רמת גן פורחת, חרציות בכל מקום. הקירות בדירה נצבעים מחדש, יעל חוזרת ללמד קצת מוזיקה בבית, יש לה תלמידים חדשים, אפילו קיבלה ילדה בשם אביגיל ונער בשם יהונתן. מוזיקה, צחוק, קול צעיר שוב בבית.
פעם אחת אביגיל שואלת בהתפעלות: “החתול שלך כזה מתוק, מה שמו?”
“זה טופי, החבר הכי טוב שלי.”
“אפשר ללטף אותו?”
“ברור!” טופי מתמסר, מתפנק, מעניק לה מיאו קטן במתנה.
ולפני חודש קורה משהו נחמד. יעל פוגשת במעלית את יצחק, שכן מהקומה החמישית. יש לו מבט טוב כזה, עיניים פקחיות. הוא מספר על כלבת הרועים דובי שהייתה לו. מתפתחת שיחה ממש נעימה.
“יש לך חתול יפה,” הוא אומר.
“כן, החבר הכי נאמן שלי.”
הם מתחילים לקשקש, צוחקים המון. הוא אפילו מבקש לבוא להכיר את טופי. יעל עונה: “הוא מזהה אנשים טובים בלב.”
הם מגלים כימיה, טופי מקבל את יצחק בנדיבות.
ופתאום, יעל מגלה שיש חיים אחרי ההחלטה. שאולי לא תכננה, אבל הלב שלה מלא.
היא שותה תה, טופי יושב אצלה, והיא לוחשת לו: תודה שהזכרת לי אהבה אמיתית אף פעם לא דורשת ממך לבגוד בעצמך.
וטופי מגיב, ממלמל, ומתחבק.
יעל סוף סוף לא מפחדת להישאר לבד. כי עם מי שאוהב אותך באמת, את אף פעם לא לבד.
