“כפתור? אני קראתי לה עץ-אור; כל הבוקר התרוצצה פה – רואים מיד שהיא הלכה לאיבוד. אחר כך התחממה לי ליד הרגליים, אז הכנסתי אותה לאוטו שלא תקפא, מסכנה,” חייך הגבר… “תמי, כמה אפשר להיות חסרת מזל? כמה פעמים אמרתי לך שהוִיקי הזה לא בשבילך!” נזפה בטמרה אמא שלה. האישה עמדה, עיניה מושפלות. היא הייתה רק בת שלושים ושבע, אך הרגישה כמו תלמידה שחוזרת הביתה עם נכשל בתעודה. היה לה קשה במיוחד – על חייה שהתפרקו, העלבון, ועל בתה הקטנה. בתחילתו של החג הכי קסום בשנה, הן נותרו שתיהן לבד. “אני עוזב אותך,” זרק ויקי כלאחר יד באותו ערב, בזמן שטמרה הגישה לו צלחת מרק בורשט ריחני. “לך לאן?” שאלה תמי, כמעט אוטומטית. “תראי, תמי, את פשוט לא מהעולם הזה. אפילו לדברים רציניים את לא מבינה כלום! איך חייתי איתך כל השנים?” התמרמר ויקי. הוא המשיך בתלונות – על החיים, על הכלבה שתמיד ייבבה, על הבת שחולה תמיד, על חוסר ברק ורומנטיקה – ועזב. תמי נשארה לעמוד לבד במטבח, ודמעות ירדו בלי שליטה. הכלבה שלה, כפתור, שכבר הבינה שמשהו רע קורה, התרפקה על רגליה וניסתה לעודד. “לפחות נוכל סוף-סוף לנוח בלי היבבות,” החמיץ ויקי עם מזוודה ביד, ונעלם. “אבל מה עם יעל?” מלמלה טמרה, כי בת החמש שלהם ישנה בחדרה במתיקות – איך תסביר לה? “את תמציאי משהו. אמא, לא?” ענה והלך, כשכפתור מייללת. הלילה עבר על טמרה יושבת במטבח, מחבקת את כלבתה. כמה ימים היא לא ידעה איך לספר לאמא, רק התחמקה בטלפון. “ומה עם עבודה? אם הוִיקי-האפס שלך יעזוב, מאיפה תחיו?” דחקה אמא כשבאה לביקור. בסוף טמרה התפרקה וסיפרה: אין ראיונות עבודה, וויקי עזב כבר מזמן. אמא הופתעה, אבל בעצבנות מסורה התחילה לזרוק עצות. “ברור היה שהוא לא יישאר. חמש שנים, ילדה ביחד, והוא אפילו לא התחתן איתך!” “טוב, אני אמצא משהו. אעבוד כסייעת בגן של יעלי…” “משכורת של סייעת זה בקושי כלום… ועוד צריך להאכיל את הכלבה!” קיטרה האם, שמעולם לא אהבה חיות, ובטח שלא את כפתור שהבת שלה אספה. היא המשיכה לבקר, לקטר ולעזור עד כמה שיכלה, אבל המשקעים תמיד נותרו. שבוע לאחר מכן כבר עבדה טמרה כסייעת, צמודה ליעלי בגן. “ואולי כפתור תעבוד איתנו בגן, אמא?” הציעה יעלי. “אז היא תשמור עלינו בשעת השינה ותעזור לשטוף כלים!” טמרה חייכה, אך בכל פעם שיעלי שאלה: “אמא, אבא יחזור? אולי בחג?”, עיניה של האם התמלאו בעצב. את האמת לא העזה לספר. היא התקשרה לוויקי, שטען שהוא עסוק בחיים החדשים שלו: “תגידי ליעלי שאני סוכן חשאי, נוסע למשימה וזה ייקח זמן.” כשתמרה שאלה לשלומו, כל מה שעניין אותו היה איפה העניבה שלו, ומה ילבש בערב החג. הימים עברו, וכשהסבתא הובילה את יעלי חולה לקופת חולים, פגשו לפתע את ויקי. “אתה חוזר, אבא?” שאלה הילדה. הוא אמר שיותר לא יהיה איתן, פנה לדרכו והבטיח “לקפוץ”. “לא צריך שתקפוץ,” לחשה יעלי. באותו ערב החום שלה עלה שוב, ורק הדרדרה מרוב עצב. הרופא אבחן מתח – “זה בגלל מה שעבר עליה.” “אם הייתי מסבירה לה מההתחלה,” האשימה את עצמה טמרה מול אמא. ואז הגיעה מכה נוספת – הסבתא מיהרה החוצה עם כפתור, בלי רצועה, וכשהטיחה בכפתור כעס, זו ברחה לדרכה. “היא תקפא ותחזור,” סיננה הסבתא וחזרה להאכיל את הנכדה. אבל יעלי הפסיקה לאכול ולשתות: “כשתמצאו את כפתור, אוכל שוב,” הודיעה. הצעקות בין האם לטמרה התחדשו. “עדיף שתשמרי על כפתור מאשר ללמד אותי חינוך,” כעסה טמרה. הסבתא נעלבה ועזבה, ושוב נשארה טמרה לבדה. היא חיפשה את כפתור בכל הרחובות, אבל לשווא. יעלי, קמה בבוקר וחלמה על עץ אשוח וכפתור שמצאה בחלום. בביתן עמדה רק עץ פלסטיק קטן, ויעלי התאבלה – “חייבת עץ אמיתי, אמא, כמו בחלום. ואז גם כפתור תחזור.” לא היה כסף לעץ. הסבתא כבר לא באה. בערב החג, יעלי בכתה: “אין עץ, כפתור לא תחזור, וגם אבא לא…” טמרה ליטפה אותה וביקשה מהשכנה להשגיח, יצאה אל הקור ושוטטה ברחובות. השלג ריקד, אנשים חייכו בדרכם, אבל העולם של טמרה היה קפוא. ואז הגיעה לדוכן עצי חג – שם עמד מוכר קשוח במעיל, ממהר להיפטר מהאחרונות. “עץ אשוח? נשאר רק זה. את רוצה? אתן לך במחיר.” איך תשלם? גם מה שיש בבית לא יספיק. אבל שמה לב לערימת ענפים. “אפשר רק את הענפים, אם לא צריך?” שאלה בשקט. “בשמחה,” נאנח ונתן לה. היא הסבירה – ילדה בבית חולה, בלי שמחה חגיגית, כלבה שאבדה… הוא הקשיב לה. גם אותו עזבה אשתו, גם הוא נשאר לבד בחג. בדיוק אז פנה אליו גבר נוסף – “אפשר עץ?” “לא, נגמר. גש לעמְד ליד.” ואז פנה לטמרה: “אני אעזור להביא לך את העץ…” “אין לי כסף…” “אני זוכר.” ואז קרה הנס – מה שאפשרי רק בחג הכי מופלא. הוא פתח את הטנדר – ועל המושב, עטופה בסוודר צמר, נרדמה כפתור! “אבל… מאיפה כפתור?!” “כפתור? אני קראתי לה עץ-אור. כל הבוקר התרוצצה מסביב, ישר ראיתי שאבדה, באה אלי, חיממה לי את הרגליים… הכנסתי אותה לטנדר, שלא תקפא.” הוא זז עם טמרה הביתה, הילדה קפצה משמחה, פתאום היה חמים בלב. קוראים לו פבל, הוא אוהב חיות ומתחבר בקלות לילדים. מאותו חג נהיה בבית של טמרה חם ואוהב – אולי בגלל הקסם שבחג או בגלל גורל. מה שבטוח – נבנתה שם משפחה חדשה, וכפתור – לפעמים עוד קוראים לה עץ-אור, כמו באותו ערב מיוחד.

יומן אישי:
כפתור? אני קראתי לה יערה. כל הבוקר רצה כאן ברחוב. היה ברור שנאיבדה. בסוף התכרבלה לרגליי. מה יכולתי לעשות? הכנסתיה מיד לאוטו, שלא תמות מקור, המסכנה גיחך הגבר…

יעל, באמת, אפשר להיות כל-כך חסרת מזל? כמה פעמים אמרתי לך, שאסי הזה לא בשבילך! אמי נזפה בי.

עמדתי שם ראשי מורכן. למרות שכבר מזמן עברתי את גיל שלושים ושבע, הרגשתי כמו ילדה בכיתה ד’, חוזרת הביתה עם ציון נכשל.

היה מר מדי כל-כך העליב אותי הכישלון. על עצמי, על הנישואים שלא צלחו, על נועה הקטנה שלי. רגע לפני החג, הקסום מכולם, נשארנו שוב בלי אבא בבית.

אני עוזב אמר אסי בערב, כאילו כלום. אפילו לא הבנתי מיד על מה מדובר.

לאן אתה הולך? שאלתי אוטומטית והגשתי לו קערת מרק חם.

באמת, יעלה, את מהעולם האחר. אף פעם לא מבינה דברים חשובים! איך שרדתי את כל השנים האלה איתך? גלגל את עיניו בדרמה.

טרם התעשתתי, וכבר אסי הסביר לבד:

לא מסוגל יותר! והכלבה שלך? מייללת בלי סוף. הילדה חולה כל הזמן. שום רומנטיקה, יעל. תראי איך את נראית בכלל. סיים בקול רם.

ניסיתי להציץ בבבואה הלחוצה שלי בדלת הארון אך הדמעות טשטשו הכול. עמדתי לבד, במטבח.

אסי שנא דמעות. הוא הציץ בעצבות בקערה, קם והלך לארוז.

כפתור, הכלבה, קלטה שמשהו לא בסדר, הסתובבה סביבי, ייללה, מנסה לעודד.

סוף סוף אוכל לנוח בלי היללות האלו השליך אסי לאוויר, הופיע בפתח הדלת עם תיק.

אסי, ומה עם נועה? לחשתי, מדמיינת איך בתי בת החמש תתעורר ותבין שאבא לא בבית.

תסתדרי! את אמא, לא? הוא ענה ויצא, כפתור נובחת מאחוריו…

כל הלילה לא זזתי מהמטבח, חיבקתי את כפתור. היא ליקקה אותי, מנסה להרגיע. הרגישה היטב שקרה אסון.

ימים ספורים לא ידעתי איך לספר לאמא. התקשרה שוב ושוב, שואלת לשלומי. עניתי במהירות הכל בסדר, וסגרתי.

ומה עם עבודה? מצאת משהו? אם אסי יעזוב אותך, על מה תחיי? שאלה כשבאה לבקר.

פרצתי בבכי, סיפרתי שאף מקום לא מזמין אותי אפילו לראיון, ואסי הלך, כבר ימים.

אמא התבאסה, הופתעה.

היה ברור מהתחלה. חמש שנים, ילדה ואף פעם לא התחתן באמת התרעמה.

רחמים היו לה, אבל גם כעס.

אז מה תעשי עכשיו? מצאה לנכון לשאול.

משכתי כתפיים:

אנסה להיות סייעת בגן של נועה פלטתי.

ומשכורת של סייעת… תשרדי? גם כלב צריך אוכל פסקה אמא, שלא חיבבה חיות. על כפתור בכלל לא יכלה לסבול.

רצתה להמשיך, אבל ראתה שאני נחנקת מהדמעות.

טוב, די. אני אעזור כשצריך ניסתה להרגיע.

עבר שבוע נוסף.

הצלחתי להתחיל לעבוד כסייעת, הולכת עם נועה לגן. היא שמחה.

אמא, אולי ניקח את כפתור לגן? שתעזור לך לשטוף כלים ותשמור עלינו במנוחה? הציעה נועה בצחוק.

חייכתי, חיבקתי אותה. ואז שוב ננעצו בעיני שאלות כואבות:

אמא, אבא יחזור אלינו? אולי לחג?

לא אמרתי לה את האמת. המצאתי שהוא בשליחות בחו”ל. התקשרתי לאסי וניסיתי להפגיש אותו עם נועה, אבל תמיד היה “עמוס”:

יעל, עזבי, אני בארגון חיים חדש. תגידי לנועה שאני איזה סוכן חשאי, במשימה חשובה, אחזור לא יודע מתי… קטע בבדיחות הדעת, מבקש אם ראיתי את העניבה שלו.

נשארתי חושבת. לא ידעתי איך נציין את החג.

ואז, בדרך חזרה מהמרפאה עם אמא שלי, נועה חלתה קלה נתקלנו פתאום באסי.

אבא! חזרת! קראה בשמחה.

אסי נרתע, מיהר להסביר בעדינות שלא יחזור הביתה. המשיך בענייניו.

אולי אעבור עוד, אם אצליח זרק בקור.

נועה נשארה דוממת. אחר כך חזרה חלשה, חלתה שוב.

הזמנו רופא הוא אמר, אולי מהמתח. הרגשתי אשמה:

הייתי צריכה להסביר לה קודם, היא חכמה

יומיים אחרי זה קרה אסון נוסף. אמא יצאה עם כפתור בלי רצועה. הכלבה ברחה.

תעזבי, תמות מכפור, מהר תשוב פסקה אמא, חוזרת הביתה.

נועה סירבה לאכול.

רק כשנמצא את כפתור אמרה והסתגרה.

זה בגללך, יעל התחילה אמא.

עדיף שהיית שומרת עליה, אמא, במקום להטיף עניתי לבסוף.

אני רק עוזרת… נעלבה אמא ויצאה.

שוב נשארתי לבד. הסתובבתי סביב הבית באותו ערב, מקווה שכפתור תשוב.

נועה נרדמה. אני קיוויתי. חזרתי הביתה, רועדת, ושקעתי בשינה טרופה.

נועה קמה מוקדם:

אמא, חלמתי על עץ אשוח! קישטנו אותו ומצאנו את כפתור! שיתפה אותי בהתרגשות.

חייכתי בעצב. החדר היה מקושט בעץ פלסטיק קטן. החג כמעט פה.

נועה התאכזבה עץ אמיתי רצתה:

רק אז כפתור תחזור. כמו בחלום! בכתה.

לא תכננתי ולא יכולתי להרשות עץ אמיתי. התקשרתי לאמא סירבה להגיע:

בשבילך הכלב יותר חשוב מאמא שלך! אמרה.

הבנתי שאין על מי לסמוך. מזל שסוף השבוע לפנינו.

נועה סירבה לאכול. בערב, אחרי הכנות החג, פרצה בבכי:

אין עץ, אין כפתור, וגם אבא…

ליטפתי אותה, בולעת דמעות. ביקשתי מהשכנה, גברת רותי, להשגיח לרגע ויצאתי החוצה.

האוויר הקר היכה לי בפנים, פתיתי שלג הסתחררו. כולם מחייכים, ואני ריקה. חיפשתי שוב את כפתור.

איפה את, כלבה קטנה? לחשתי, עוברת בין רחובות.

הגעתי לשוק עצי חג. גבר קשוח עמד שם, ליד העצים הבודדים.

רוצה עץ? נשארו ממש שניים, אתן לך בזול הציע.

בום בלב: בטח מחכה לו משפחה, הילדים מציצים מהחלון… חשבתי לי.

אז ניגשה זוג צעיר, קנה מהר עץ.

מה איתך? זה האחרון שאל.

הסתכלתי עליו, מיואשת. לא היה לי כסף. לא היה לי אפילו מספיק לדBranches.

אפשר לקחת ענפים… אם זה בסדר? לחשתי.

הוא הביט בי ואז בנדיבות הושיט לי. הצלחתי להודות ולמלמל:

הבת שלי חולה… כלבה נעלמה… הכול קשה, אין חג…

הוא הקשיב. גם אותו עזבו לאחרונה.

ואז, גבר נוסף התקרב, ביקש לקנות.

כבר נמכר. תנסה אצל השכן הפנה אותו.

הפתעתי אותי.

אני אעזור לסחוב עד הבית, הציע חיוך ראשון.

אבל אמרתי לך, אין לי כסף…

אני זוכר חייך בחום.

ואז, כאילו נס קרה. הוא פתח את הטנדר ועל המושב, עטופה בסוודר, ישנה… כפתור!

אבל איך היא אצלך? נחנקתי מדמעות.

כפתור? אני קראתי לה יערה. כל הבוקר הסתובבה. מיד ראיתי אבדה… בסוף התחממה לי לרגליים. הכנסתי אותה לאוטו, שלא תקפא. הגבר, ששמו איתמר, חייך.

השתלב היטב עם בעלי חיים וילדים.

פתאום נהיה אצלנו חם ונעים. אולי זה הקסם של החג, אולי הגורל החליט כך מזמן…

הדבר החשוב יש עכשיו בבית משפחה חדשה ומלאת שמחה. ולפעמים, צוחקים, וקוראים לכלבה יערה במקום כפתור.