יומן, יום שישי, 22 בדצמבר
כפתור? אני קראתי לה בכלל “ברושית”. רצה פה כל הבוקר. מיד ראיתי – הלכה לאיבוד. בסוף התכרבלה לי לרגליים. אז הכנסתי אותה לסוברו, שלא תקפא. אומללה מסכנה, – חייכתי.
“תמרה, באמת, איך את כזאת חסרת מזל? כמה פעמים אמרתי לך, שבועז הזה לא שווה אותך!” נשמעה הגערה של אמא שלי.
עמדתי שם, ראשי מורכן. אף על פי שרק לפני חודשים מלאו לי שלושים ושבע, הרגשתי אז כמו ילדה שבדיוק קיבלה נכשל בגן חובה.
וזה כאב פי כמה – גם על עצמי, גם על הנישואין האבודים, ובעיקר בגללה, על נוגה הקטנה שלי. רגע לפני חנוכה, נשארנו בלעדיו.
“אני עוזב,” זרק בועז באדישות בערב אחד. אפילו לא קלטתי מה הוא אומר.
“לאן אתה הולך?” שאלתי אוטומטית, מניחה לפניו קערה עם מרק קובה.
“באמת, תמרה, את מהעולם הבא. לא מבינה עניינים רציניים! איך בכלל שרדתי איתך?” – גלגל עיניים בועז בייאוש.
לא הספקתי לשאול כלום; הוא כבר פירט:
“אני פשוט לא מסוגל. וגם הכלבה שלך כל הזמן מייללת. והבת שלנו חולה תמיד, ואין אצלנו שום שמץ של רומנטיקה. תסתכלי על עצמך. למה הפכת?” כך סיכם את ההטפה.
ניסיתי להתבונן בעצמי במראה של המזנון – רפלקציה עייפה, דמעות שוטפות בלי שליטה. נשארתי לעמוד באמצע המטבח, לבד לגמרי.
בועז לא סבל בכי. הוא הביט בעצב במרק, יצא מהשולחן והתחיל לארוז…
ברושית, הכלבה, כנראה הרגישה שמשהו רע קורה, הסתובבה סביב הרגליים שלי, יללה, ניסתה לעודד.
“סוף סוף אוכל לנוח בלי היבבות הבלתי פוסקות האלה,” אמר בועז, עבר בדלת עם תיק על הכתף.
“בועז, ומה עם נוגה?” לחשתי, מדמיינת בת שלוש-חמש מתעוררת לחגים בלי אבא.
“תמצאי פתרון, את הרי אמא, לא?” השיב וטרק את הדלת, כשברושית מייללת מאחוריו.
כל הלילה ישבתי במטבח, חיבקתי את ברושית. היא ליקקה לי את הפנים כדי להרגיע. היא הבינה שקרה אסון.
כמה ימים לא הצלחתי לספר לאמא שלי. היא התקשרה לשאול מה קורה, עניתי שהכול בסדר וסגרתי.
“מה עם העבודה? מצאת משהו הולם? נראה לי שבועז הזה עוד ינטוש אותך, ואז גם לא יהיה ממה לחיות,” אמרה כשבאה לבקר.
פתאום נשברתי. בכיתי, סיפרתי שהיא לא מזמינים לראיונות ובועז עזב לפני כמה ימים.
היא נאנחה. היא לא ציפתה לזה.
“היה ברור לאן זה מוביל. חמש שנים יחד, ילדה באה, והוא אפילו לא חשב להתחתן כראוי,” התרגזה.
היא ריחמה עלי ועל נוגה.
“ומה עכשיו?” שאלה.
משכתי בכתפיים:
“אני אלך לעבוד כסייעת בגן של נוגה,” אמרתי ביובש.
“אתן לא תשרדו משכר כזה… וגם לכלבה צריך לדאוג,” נאנחה, היא לא חיבבה חיות, ואת ברושית, שאימצתי ברחוב, בכלל לא סבלה.
רצתה לומר עוד, אבל נתקעה כשראתה שגם כך אני בולעת דמעות.
“טוב, אל תבכי. אני אעזור. ואם צריך אשמור על נוגה,” ניסתה להרגיע.
עוד שבוע חלף.
כבר עבדתי בגן, הולכת עם נוגה כל בוקר. הילדה הייתה מאושרת.
“אמא, אולי ניקח את ברושית לגן? סבתא מתלוננת על הטיולים. והיא יכולה לעזור לך לשטוף כלים ולשמור עלינו בזמן מנוחה,” אמרה נוגה בחיוך.
צחקתי וחיבקתי אותה. אבל כששאלה, כמעט לוחשת: “אמא, אבא יחזור לחג? לתחילת השנה האזרחית?” עיניי שוב התמלאו דמעות.
לא העזתי לספר את האמת. המצאתי תירוץ של שליחות חשובה, התקשרתי לבועז שוב ושוב לנסות להיפגש, אבל הוא דחה:
“תמרה, אני בונה חיים חדשים. תגידי לנוגה שאני איזה סוכן חשאי שיצא למשימה מיוחדת. אני לא חוזר בקרוב. טוב?” אמר ונזכר לשאול אם ראיתי במקרה את העניבה שלו.
“באמת, במה אפגוש את השנה החדשה?” קיטר וניתק.
ישבתי ליד החלון, חושבת איך להתמודד עם החג הזה לבד. איך אסביר הכול לנוגה?
והנה, פתאום זה קרה. אמא שלי לוקחת את נוגה לרופא יש לה צינון קל ולפתע, מי מגיח מהפינה אם לא בועז.
“אבא, חזרת?” רצה אליו נוגה באושר.
בועז נרתע, ואז לוחש לה בשקט: “יצא ככה, אמא ואני לא נהיה יחד יותר”. מיהר להיעלם.
“אני עוד אקפוץ לבקר, אם יתאפשר,” אמר לבסוף.
נוגה עמדה קפואה ולחשה:
“לא צריך עוד לבוא.”
בערב עלה לה חום. יומיים אחרי זה בא רופא הביתה.
נוגה לא רצתה לדבר ולא להשתפר.
“כנראה בגלל מתח נפשי,” אמר הרופא בידיים פרושות אחרי ששמע מה קרה עם אבא.
האשמתי את עצמי:
“הייתי צריכה להסביר לה מה קורה. היא נבונה, הייתה מבינה,” התלוננתי לאמא.
יומיים חלפו. ואז שוב צרה אמא יצאה עם ברושית, מיהרה, שכחה רצועה, וברושית פשוט ברחה. נמאס לה מההטפות של אמא והתפרצה לריצה מולה.
“אה, ככה? תחזרי הביתה כשתתקררי בחוץ,” נאנחה והלכה הביתה לנוגה היה תור לתרופה.
אבל נוגה, כששמעה שברושית נעלמה, סירבה לאכול ולשתות. כל ההבטחות למצוא אותה לא הועילו.
“רק ברושית תחזור, ואז אוכל,” אמרה והסתובבה לקיר.
“זו את, תמרה, שהרסת את הילדה מהפינוק שלך. אמרתי לך!” התחילה אמא שוב.
“עדיף שתשמרי על הכלבה, לא עלי, אמא,” פלטתי בכעס, בפעם הראשונה אולי.
“אני עוזרת רק,” נעלבה והלכה לביתה.
נשארתי לבד, שוב. בלילה הייתי יוצאת לחפש את ברושית ברחובות.
הבית היה שקט, נוגה נרדמה סוף סוף. אני לא איבדתי תקווה שתחזור, ורק לקראת הבוקר נשברתי לחולשה.
בבוקר נוגה התעוררה ואמרה בהתלהבות:
“אמא, חלמתי על עץ ברוש! קישטנו אותו ומצאנו את ברושית!”
חייכתי בעצב. על השולחן עמדה אמת מלאכותית קטנה לכבוד השנה החדשה. סימן שצריך להתכונן לחג.
אבל נוגה נעלבה, שוב שאלה למה אין לנו עץ ברוש אמיתי וגדול, כמו בחלום.
“אם יבוא עץ אמיתי, תחזור ברושית. בדיוק כמו בחלום!” בכתה.
נאנחתי. לא היה לי סכום כזה, אפילו כמה עשרות שקלים לא נשארו. אמא סירבה להגיע: “כלבה לפני אמא שלך, תחשבי על זה,” אמרה בכעס.
וידעתי שלא אוכל לסמוך עליה. שבת בפתח.
נוגה הרגישה רע, לא רצתה לקום מהמיטה. בערב, כשכל הבית כבר היה מוכן לשנה החדשה, היא התחילה לבכות: “אין עץ ואין ברושית, לא תחזור. וגם אבא לא…”
ליטפתי אותה, בכיתי בשקט. בקשתי מהשכנה, גברת זהבה הזקנה, שתשמור עליה, וברחתי לרחוב..
האוויר הקר היכה בפנים, והפתיתים רקדו באוויר. אנשים סביבי חגגו, אני רק חיפשתי את ברושית.
“איפה את, ילדה, איפה תסתתרי עכשיו?” לחשתי, מסתובבת בסמטאות.
בלי לשים לב, הגעתי לדוכן קטן של עצי חג. מוכר במעיל עמד ליד הברושים האחרונים.
“עץ את מחפשת? נשארה פה רק אחת, אתן לך אותה במחיר,” פנה אלי ברוחב לב.
חשבתי על הבית שלו, איך כולם מחכים לו…
בדיוק אז, זוג צעיר קנה עץ. “אז תרצי?” שאל אותי.
לא היה לי כסף גם מה שבבית לא היה אפילו חצי מהמחיר.
ניסיתי לשאול בקול רפה:
“אתה יכול אולי לתת לי את הענפים המיותרים? אם כבר לא צריך אותם…”
הסתכל עלי ואז נאנח והגיש לי ערמה בידיים: “בטח, קחי.”
קיבלתי אותן בהוקרה, וסיפרתי לו: “הבת שלי חולה, שוכבת ובוכה. הכלבה הלכה לאיבוד, אין לנו עץ.. הכל התערבב השנה הזאת.”
הקשיב לי בריכוז. אשתו עזבה אותו לא מזמן, גם הוא היה בודד, הילדים שלו לא באים לחגים.
ואז ניגש מישהו נוסף: “בכמה אתה מוכר את הברוש הזה?” שאל.
“זה נמכר, יש אצל השכן עוד מעט ברושים,” הצביע.
נדהמתי.
“אני אעזור לך להביא את העץ הזה עד הבית,” חייך פתאום.
נראה שהקשיחות שלו הייתה רק מסכה רגעית.
“אבל אמרתי שאין לי כסף,” הסמקתי.
“אני זוכר,” אמר בשקט.
ועכשיו קרה דבר שלא ייאמן, משהו שמתאים רק לחג כמו נס אמיתי.
הוא פתח את הטנדר ועל הכיסא ישנה ברושית, עטופה בסריג עבה.
“איך ברושית הגיעה אליך?” לחשתי, מנסה לא לבכות.
“ברושית? אני בכלל קראתי לה עץ קטן. היא התרוצצה כל הבוקר, מייד ראיתי שהיא הלכה לאיבוד… בסוף נחבאה לי בין הרגליים, אז שמתי אותה ברכב שלי שלא תקפא, מסכנה,” הוא חייך.
קראו לו עופר. הוא אהב חיות וילדים.
מאז נהיה אצלנו בבית חם, שמח כפי שלא היה מעולם.
אולי בזכות החג, ואולי זה הגורל. מי יודע. דבר אחד בטוח: היום אנחנו משפחה מאושרת חדשה ונוגה לפעמים כבר קוראת לברושית “כפתור”, כמו פעם.
ומכל זה למדתי, שגם כשקשה, אסור לאבד תקווה. לפעמים דווקא מתוך הכאב, נולדים התחלה חדשה, חברים אמיתיים, ומשפחה אחרת. וזה הכי ישראלי שיש.
