ערב ראש השנה היה. 31 בדצמבר. יום חופש. אמצע היום. מחוץ לחלון שרר חורף אמיתי והכל היה מכוסה בשלג. באוויר, פוגעים בשמשות החלונות, עפו פתיתי שלג גדולים, כפור ממש בטבע, ואני הרגשתי כפור על הלב. אתם יודעים מה זה ערב חג ראש השנה ביום לבן ומושלג כזה? אז זה בדיוק מה שהיה באותו היום. נפרדתי מהאישה שלי ולא היה עם מי לחגוג.
לא רציתי לנסוע לקרובים. לא רציתי לשמוע את השאלות שלהם על החיים שלי, את התשובות שלי, ואז לראות את הפרצופים המשתתפים בצער. בחוץ ובלב היה כפור. ככה זה.
נזכרתי בדודה שלי. נשמה טובה, זכרונה לברכה. עד יומה האחרון היא עזרה לכל מי שיכלה, ותמיד אמרה לי: “בערב ראש השנה צריך לאסוף כל מה שאתה יכול – אוכל טוב, שמיכות – ולצאת לרחוב. להאכיל כל חתול וכל כלב שאתה פוגש, ולהניח להם שמיכה חמה.” ככה היא נהגה.
אבל אני עצלן. רק פעמיים רצתי לפארק העירוני ופיזרתי אוכל יבש בכמה מקומות.
נראה שהגיע תורי, חשבתי. הגיע הזמן לזכור את ההדרכה של דודתי הטובה ולחלוק לה כבוד. אספתי שתי שקיות גדולות. באחת הנחתי עוף מבושל והרבה אוכל יבש, ובשנייה מגבות וכמה שמיכות ישנות.
לבשתי מעיל חם עם ברדס ויצאתי החוצה. רוח עם שלג הכתה בפני. רעדתי והתחלתי ללכת. חיפשתי הרבה זמן אבל ללא הצלחה. או שהחתולים התחבאו מהקור, או שפשוט לא הצלחתי למצוא אותם. עייף לגמרי ולא ידעתי מה לעשות ואיפה לשים את הכל, הגעתי לכיכר קטנה.
ומה שמדהים: בכל מקום סערה ורוח קרה שורקת, אבל פה התפצלו העננים וקרן שמש בודדה נחתה על האדמה והתעכבה, ובקרן הזו ישבה ספסל במרכז הכיכר ואדם שישב עליה.
ניגשתי והתיישבתי לידו. ממש רציתי לנוח, וגם היה נעים לשבת בקרן החמימה הזו.
זה היה גבר זקן ומוזר עם כיפה סרוגה, בידיו אחז זר צבעונים והביט למרחוק.
“נחמד פה,” אמרתי לאוויר. “נעים וחם,” הוא ענה.
“ולמה אתה לא הולך לחגוג את ראש השנה?” שאלתי. “עכשיו אני אלך,” ענה האיש האפור שיער, “יש לי עוד הרבה דברים לעשות, רק אסיים את הסיגריה ואסיים עוד אחד מהם.” והוא הביט בי. “ולמה אתה לא הולך?” הוא חייך. “אין לי עם מי לחגוג,” התביישתי. “וגם דודה שלי אמרה…” והראיתי לו את השקיות.
“דודה שלך אמרה לך שבערב ראש השנה צריך לאסוף כל מה שאתה יכול – אוכל טוב, שמיכות – ולצאת לרחוב לחלק את הכל לחתולים ולכלבים חסרי בית,” המשיך הזקן האפור והביט ישר בעיניי.
הלסת שלי נשמטה והסיגריה נפלה ארצה. “מאיפה אתה יודע?” התפעלתי. בעיניו של האיש האפור נצצו לפתע כוכבים. “לך,” הוא אמר. “אתה צריך למהר, כי מחכים לך. תזכור את הדודה שלך לעתים קרובות. היא הייתה נשמה טובה.” הוא קם, השאיר על הספסל את זר הצבעונים, והלך קדימה, יצא מקרן השמש, חצה את הכביש ופתאום נעלם מאחורי אוטובוס שעבר. כאילו התמוסס באוויר.
קמתי מהספסל ולפתע ראיתי ארבעה חתולים, מביטים בשקיות שלי בעיניים רעבות. כנראה שריח העוף הגיע אליהם.
בהתחלה התקרבו שני יפים שעירים עם זנבות רכים.
אחר כך מהשיחים, קופצים בצחוק בערימות השלג, הגיעו עוד שניים.
“אתכם אני צריך,” אמרתי להם והנחתי את כל האוכל והשמיכות שלי תחת גגון קטן שהגן עליהם מהשלג הרב.
בלב קל הלכתי הביתה, זרקתי את השקיות הריקות. רק כעסתי על עצמי שלא שאלתי את הזקן האפור עם הכוכבים בעיניים למה הוא התכוון ב”מחכים לך”. וגם על הדודה הייתי צריך לשאול. ככה אני תמיד – שוכח את הדבר הכי חשוב ומתבלבל. כל החיים שלי ככה, נזפתי בעצמי.
בלי לשים לב, הרגליים שלי נשאו אותי הביתה, וכבר התקרבתי לכניסה, כשלפתע מבטי נפל למטה.
שם, בשיחים, בערימת שלג, ישב חתלתול אפור קטנטן ובכה, כשהוא מצמיד לעצמו את כף רגלו השמאלית.
התכופפתי מולו ושאלתי: “מה קרה, קטן?”
החתלתול התייפח והושיט לי כפה קטנה, רטובה וקרה כקרח. שלפתי את שתי ידי מהכיסים ולקחתי אותה בתוכן. ופתאום – לגמרי פתאום – פלטתי:
“לידיים של אבא יש כוח מרפא. עכשיו יהיה לך יותר טוב, שמש.”
לקחתי בזהירות את הגוף הקטן והרועד בשתי כפות ידי, לחצתי אותו אלי ונכנסתי לכניסה.
עכשיו היה לי עם מי להתעסק ועם מי לחגוג את ראש השנה.
בכל זאת, הזקן האפור עם הכוכבים בעיניים לא שיקר. חיכו לי. מאוד חיכו. וזה הרי הדבר הכי חשוב – כשיש מי שמחכה לך.
