כסף לעבר
נויה יצאה מבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב אחרי הסמינר האחרון. היום היה צפוף בסוריאליזם הרצאות, טיעוני דמיון בדיוני, דיונים חסרי צל תחת נורות ניאון, לחישות גלגול בין מסדרונות פתלתלים, קירות שקופים וכסאות שמרחפים בריח כאילו של תפוזים קלופים. היא סידרה את רצועת התיק של מאיה ארצישראלית שנמתחה מכתפה, בוהקת אדום כמו דם רימונים, והתחילה לשוט כמו צף בואדי, אל תחנת האוטובוס שמאחורי פסל אריה ששר. הנשימה נהייתה ערפילית וכמו תמיד, רוח של חורף בתל אביב עברה אותה דרך כל בגדי הצמר. נויה משכה את הצעיף הקשמירי צבע תכלת שנראה רק בחלומות וחלפה בתוך עצמה; כבר הייתה באוויר הסמיך והחמים של “קפה עוגיה”. בגבולות ההזיה כבר ראתה כוס ענקית של תה ג’ינג’ר ולימון, כשבחוץ הזמן עצמו מתעקל כמו סרט קולנוע, ואחר כך תחזור לדירתה עם קירות שקופים כמו שכחה, שם תוכל להרגיש חירות, להחליש את הסאונד, להחשיך וילונות מדומים ולרחף.
ליד התחנה חיכתה לה מכוניתה החדשה סדאן שחורה כמו פסנתר. הוריה נתנו לה מתנה ביום הולדת שמונה-עשרה, ומאז בכל פעם ידיה נוגעות בהגה, גאה בה בנשימה חרישית. היא שלפה את מפתחותיה והמציאות כמו נשרפה כשהשמיים נקרעו בצעקה:
נויה! נויה, תעצרי רגע!
היא סבה אחורה, היד שלופה חצי מציאות, ובאה לקראתה אישה המעיל שלה תלוי עליה כמו זמן ישן, שיערה מבולגן מסערה לא קיימת, על פניה מבט שחוזר אחרי אלפיים שנה, מחפש בְּהִתְעַקְשׁוּת אולי קווים של רחמים, או רכבות אדומות של תקווה. עיניה ברקו בתחנון לא ייאוש, אלא משהו אחר לגמרי.
סוף סוף מצאתי אותך… לחשה האישה, מושיטה יד כאילו היא מגישה כוכב. אני אמך.
נויה לא זזה. פניה לא הסגירו כלום, רק גבותיה התרוממו טיפ טיפה, כאילו אחד מאבות אבותיה לוחש לה מאחור “מה זה? טעות? מהו הגבול בין מציאות לחלום?” היא בחנה את האישה כמו בחגית: מעיל מפושט, פנים מותשות, ידיים אדומות מקור, כאילו מערבבת צבעי ילדות בפריזמה שבורה. המחשבות ריצדו “מישהו שולח מצלמה נסתרת? שגיאה? אולי בדיחה גרועה?”
יש לי אמא, ענתה נויה בקור חולון, שומרת על קול יציב ושקט. אותך אני לא מכירה.
גוון אפור ירד מעל פניה של האישה, אבל היא נשארה, עומדת בתחתית הרחוב. רק האצבעות רעדו, עיניה נמשכו אל נויה, מנסות לעקל בזיכרון כל קמט, כל נגינה של עפעף.
אני יודעת שזה כמו חלום מוזר שפורץ באמצע הרחוב… אמרה בפשטות, מנסה להאזין לעצמה בגוון אחר. חיפשתי אותך כל-כך הרבה זמן. את מוכנה שנדבר? רק עשר דקות בשעון מקולקל, תנסי בבקשה.
רגליה של נויה בינתיים השתרשו בין מדרכת דיזנגוף לאבן גבול בלתי נראית. המוזרות של הסיטואציה כמו חותכת דמויות מסביבה חברים נמסים לגושי בד, כמה עוצרים, אחרים קולטים בחצי עין, לוחשים: “האם זו טלוויזיה?” או שמא “זאת המציאות?” אבל עיקשות נויה לא דועכת: לא תחבול לעצמה אמפתיה. סיפור כזה שייך לעולם מעבר למילים.
טוב, הסכימה לבסוף, מצביעה בראש כלפי קפה יוקרתי מעבר לקרן שמש מקרית. אבל אל תצפי לזה לשנות. לא אשליה, לא הבטחה.
הן נכנסו, אוויר חמים מלא ריח קפה ונענע עוטף אותן כאילו מלמעלה. נויה מתיישבת ליד חלון, מורידה את הצעיף, תולה אותו כסמל שייכות על כיסא רפאים. האישה משתרכת אחריה בהיסוס, מבטה בולע רהיטים ומנורות שמעולם לא פגשה.
המלצר מגיע תוך רגע, האישה מזמינה קפוצ’ינו מהוסס, נויה קפה לאטה עם סירופ שקדים, בדיוק כמו בסרט אילם שכבר ראתה. הן מחכות השתיקה עשויה נייר זכוכית, דרוכה, שפתיים נעות ללא קול. האלומות רצות על התקרה, עתה הספל לפניהן וזרם ההווה קורא לאישה לדבר.
קוראים לי ענת. אני… אני אמך הביולוגית.
קוראים לאמי דליה, ענתה נויה בבהירות של אור פלואורסצנטי. היא גידלה אותי, היא כאן. את אינך.
אני יודעת שאין לי זכות לקרוא לך בת קולה של ענת רעד ומועד. כאילו נושאת קרח בתוך התפוח. המילים כאובות, נחתכות בווריד. אבל הייתי חייבת למצוא אותך. כל השנים חשבתי עלייך, התייסרתי…
פני נויה רעדו לראשונה. ידיים חוצצות בין הלב לשולחן, בין החלון למציאות קפואה.
התייסרת? קולה התרסק לחלל כמו פעמון סדוק, אבל עמוק בפנים צביטה עתיקה, חבויה מאד. מתי, בדיוק? כשהשארת אותי? כשקראתי לאמא ולא הגיעה? או כשלקחו אותי למשפחה החדשה?
ענת הורידה עיניים. אצבעות מגלגלות מפית בין הציפורניים, מועכות אותה כמו עבר. לא מתכוונת להצדיק, רק ממיסה את עצמה לתוך האותיות של נויה.
היום ההוא מאז ש… עזבתי אותך השתנה הכל. האיש עבורו עשיתי זאת נעלם אחרי חודש, נעלם בלי אור. התעוררתי לבד, דירה שכורה ברחוב גשום, בלי שקל אחד לשם נמען.
קולה שב ועובר, דמעות ממשיכות לא להתגלגל, רק אתנת קרח מתפשטת.
מצאתי כמה עבודות אבל לא היו לוקחים. אין ניסיון, אין מבנה, אין חברה. גרתי בקריית מלאכי, בדירה עם מים יגעים, לחם וגבינה שחורה. לפעמים לא היה לא ללחם.
ומה השתנה עכשיו? שאלה נויה בצינה, למרות שכל גופה רועד בתוכן רגשות הפוכים. למה היום?
פניה לא מסגירות כלום. רק מידי פעם טיפה של מתיחות בכתפיים, אצבעות מהודקות על כוס.
ענת קולה נעשה כהה כמו אבק, מהיר, כואב:
אז גם חליתי. התעלמתי עייפות וזהו. החמיר. אין כסף לרפואה. עשיתי סיבובים בקופות החולים, שם בלתי נראית, אומרים לי “טיולים”, “גלולות”. שום דבר.
השתררה שתיקה, אבל נויה רק הקשיבה, בוחנת, נושמת נשימות גדולות.
ישנתי בתחנות רכבת. לילות קפואים, מנסה להסתתר במעיל הזה, אותו מעיל עתיק. כל הזמן רק המחשבה עלייך. שאלתי, איך את עכשיו? לאן גדלת? האם את מאושרת?
ענת סימנה בידיה בין כוס לספל, נוגעת בעין עם דמעה עקשנית, אבל ממשיכה, כמו ידעה שזו הדרך האחרונה שלה.
בסוף גיליתי שיש לי גידול. ד”ר בבית חולים אומר: “חייבים ניתוח”. בלי זה חושך. אין לי שקל (רק 4,000 שקלים עלובים שמצאתי מעבירת עתקים). מכרתי הכל רהיטים, שעונים, כל מה שאספתי. גם זה לא מספיק. כל ערב אומרת: אמות, ולא אדע מה נהיה ממך, לא אוכל לבקש סליחה.
אז למה את מספרת לי את זה? שאלה נויה, מבטה מוצר לא פחות ממתכות מלוטשות.
אני לא מבקשת הרבה, ענת התקרבה מעט, מנסה לקצר דרך בלתי אפשרית. רק עזרי לי לניתוח. יש לך הכל רכב, דירה, בגדי שמלות, העתיד פתוח. אני… אני רק רוצה סיכוי. אולי פעם תסלחי לי.
עיני ענת נוצצות, דמעות תלויות כמו זכוכית, אבל מתעקשת לא לבכות, לא לאבד את המציאות.
נויה הניחה בעדינות את כוס הקפה. תנועה מדויקת, מאוזנת, כאילו כל משקל שבעולם קשור אליה. מבטה חודר כמו ברק בליל סתווי.
לא באת למצוא אותי אמרה. באת לבקש ממני כסף.
ענת רעדה, כמו מישהו שטולטל אל החלום הפוך. פניה התכווצו, כאילו מתביישת או מתבוננת בקרני לייזר בזמן שתיקה. היא חייכה בחיוך שבור, אך התעקשה.
לא, באמת שלא… התחילה, אבל נויה הרימה ידה, חותכת את הרעש.
די. רואים איך ניסית להביא אותי לדמעות. סיפרת רכבות, חולי, קור. גם אם הייתי מאמינה לא הייתי נותנת אגורה.
אבל… למה? צרחה כמעט מתוך קילוח קטן של עלבון. אני אמך!
נויה רכנה, מבטה קר, חד. אין ספק, אין ערפל:
לא. את אישה שוויתרה על בתה כשהייתי תינוקת. האמא שלי זו שחיכתה לי עם עוגה, שעמדה איתי בחרדה, שנתנה לי הכל גם כשלא היה לה כלום.
ענת ניסתה לומר משהו, אבל קול נויה השתיק אותה. בעיניים לא היה סימן של רחמים.
נויה שלפה ארנק, הוציאה שטר של חמישים שקל, הניחה ליד ספל קפה ריק.
זה בשביל הקפה, אמרה פשוט והחזירה צעיף על כתפיה. שלום.
צעדה אל הדלת. צעדיה יציבים, כמעט טקסיים, ושם רגע לפני פנתה אל ענת, קולה חד יותר מהחוץ:
ועוד משהו. אם תנסי שוב לפנות אליי, או למשפחתי אפנה למשטרה. יש לנו עורך דין מצוין.
בלי דמעות, בלי התמהמהות, נטשה את ענת ויצאה אל ערפל הערב, חותכת את הלילה בריח עוגת תפוחי עץ.
ענת נותרה יושבת, אוחזת מפית מעוכה, עיניה סורקות את סימני הפנים שאבדו לה. רגע קט נצנוץ קר וכוחותיהם עשו דרכם החוצה מהעיניים, מין תערובת של חרטה קרה והיגיון מצמית והכול נמוג בצל צהוב.
עוד ישבה כמה דקות, ואז הרימה את עצמה והלכה, הגב כפוף יותר מפגישתן.
בערב נויה שבה לבית הוריה. הדירה קיבלה אותה בחיבוק תפוחים וקינמון, ריח עוגות וצל מים. דליה עמדה במטבח, שולפת עוגה מהתנור, מיכאל אביה קורא עיתון ליד תה. נויה הניחה תיקה, פשטה נעליים, נשמה עמוק.
אמא, אבא, אני צריכה לספר לכם משהו, אמרה בשקט ומתיישבת.
דליה עזבה את המגבת, מבטה כולו חום. מיכאל קיפל עיתונו, נתן לה תשומת לב.
נויה סיפרה הכל, כמו חלום מרחף, בלי הרבה רגש, רק מבתי-סיפור משונים, מניחה פיסות זיכרון על השולחן המתנצל.
דליה חייכה בלי שמחה, ואמרה:
נשים כאלה יודעות בדיוק למה הן באות. היא ראתה שיש לך טוב, ניסתה לקחת.
עשית את הדבר הנכון, אישר מיכאל, לוחץ קלות את ידה. אף אחד לא יעצב אותך מחדש נגד רצונך.
נויה חייכה, חשה גלים של ביטחון מתפשטים. לא הקלה אלא יד חמה המגוננת עליה.
לא התכוונתי לזה, אמרה, פשוט… מכעיס שיש כאלה שמשתמשים בחיים כתירוץ לסחטנות.
תשכחי. כל אחת והשביל שלה את לא חייבת לה כלום.
הוא שב לעיתונו, הריחות מתערבבים, רוגע מחבק את המטבח.
****************
למחרת, ענת הופיעה שוב ליד שערי האוניברסיטה. חקרה, בדקה, ביררה לוח זמנים, הצליבה מידע עם דמויות חצי-שקופות. עתה עמדה בכניסה, מחזיקה מעטפה קרועה בתוכה תמונות ישנות, צהובות, של תינוקת מכוסה תחרה, חיוך ראשון, עיניים של ילדה שפעם עוד הייתה אור. היא החביאה אותן שנים; הסתירה, שלפה, החזירה כל הזמן הפנימה ולא שחררה.
האוויר החלומי רקד סביבה. ענת האיצה לבה פועם. כשנויה צפה החוצה מתוך השער, ענת הציבה את המעטפה קדימה מניפה אותה כסמל שברור רק בחלום.
רק רגע קולה רעד אבל עמדה בזקיפות. הבאתי את התמונות שלך. את הראשונה, הרכה, מאוד חשוב שתראי… בבקשה…
היא הספיקה בכוונה אם לא, תחמיץ את החלום פעמיים. הביטה בה מתחננת, או סתם מיואשת.
נויה אפילו לא האטה. בקושי מבט, רק גלגול עיניים בין מעטפה מנופפת, ובין אישה שנפלה אל החיים הלא נכונים.
השאירי לעצמך, היא אמרה, או תזרקי. זה לא משנה לי.
ענת קפאה. המעטפה כמעט נפלה, אבל תפסה אותה מבלי לרצות. עיניה ליוו את גב נויה המתרחק, צעדה קלה, פתוחה, בטוחה. הביטה שוב בתמונות שמעולם לא נמסרו, כאילו יש שם עוד סוף של חלום לא פתור.
נויה, ממשיכה אל רכבה, הפיצה סימן מפתחות צליל הלחיצה, חצי שיר בגשם. נכנסה, שילבה הילוך, עוד מבט קטן במראה שם, ענת עומדת מאחור, בודדת. אבל היא המשיכה, והשאירה את האוניברסיטה ואת ענת כנקודה קטנה משקיעה בשמש.
****************
שבוע חלף. ענת יושבת בבית קפה קטן בדרום העיר. בחוץ גשם דק מצייר נתיבים במראה, בפנים חמימות של קרמל, ריח שוקו, צלילי ג’ז ישן. ממול יושבת רונית חברה ישנה, שדוחפת, לוחשת “תנסי לסחוט”. רונית מפונפנת, תיק יקר ליד קפה מוקצף.
נו, יש תוצאות? שאלה, עיניה בראש נוצה.
ענת נאנחה, סיבבה ספל ריק. על פניה לא היה דוק של תקווה, רק עיגולים מתחת לעיניים.
כלום. היא קשה הרבה יותר ממה שחשבתי. נשמעה כמו מי שגזלו לה את הזמן.
רונית הרימה גבה בזלזול, חיוך מחודד ניגר עליה.
לא לוותר! אמרה, כמעט צוהלת. גשי דרך חברות, זוגיות, עיתונות. בשבילה כבוד זה הכל, תסחט אותה עם שמועות…
ענת שתקה, מבטה מרחף חוצה את החלון לגשם. קולה של נויה מהדהד בראשה: “לא באת למצוא אותי. באת לבקש כסף”.
רונית עוד המשיכה.
יש לך הזדמנות, אל תשברי! תעשי סדר כסף ישרוד.
וענת, כאילו מציצה מעבר לה, לחשה:
לא יודעת. אולי הכל עשיתי שגוי.
רונית גידפה בלחש, אבל ענת כבר שילמה עשרה שקלים לשטר קרוע, ויצאה.
הגשם כבר נרגע. ענת הלכה לאיטה, לא ממהרת, ודווקא עתה הרגישה: הדרך אחורה איננה עוד. מעתה להתמודד לבד.
עברו חודשים. חייה של נויה התגלגלו במסלולי יומיום; המשיך בלימודים, בשיחות ביזאריות בין סמינרים, בדמיונות על גדילה. עם החברים קפה, פיתות, שיחות על העתיד שלא יגיע לעולם. בסופי שבוע משפחה: בקרים של חביתות, בדיחות אבא, סיפורים חדשים, טיולים בפארק עם ברווזים צהובים ואור על הפנים.
לפעמים, ככה בלילה, נזכרה במפגש עם ענת. כבר לא כאב, לא כעס רק עוד הבלחה, ענן קליל של עצב, על אישה שבחרה לנתב בעלטה במקום להודות, באמת להודות. “זה קרה ושייך לעבר”, אמרה לעצמה.
וענת? השתנתה. עבודה במוקד שירות כסף דחוק, אבל קבוע. חדר קטן במעונות, מיטה אחת, שולחן אחד, בלי פנטזיה, רק שקט נדיר אחרי היום. התחילה לבקר קבוצת טיפול בהתחלה בספקות, אחר כך מדברת: על רגשות, פחדים, מחשבות. שומעת לראשונה שהעבר איננו הסוף.
ולילה אחד, בין חפצים ישנים, שוב פתחה אלבום תמונות קרוע; תינוקת, מגע של שמש, ידיים של פעם. ראתה, לא בכתה, לא צעקה רק הביטה. אחר כך החזירה את האלבום למגירה, סגרה בלב.
“פעם,” חשבה, “אוכל להישיר מבט מבלי להרגיש אשמה, זעם, או תאווה. אולי אז פשוט אזכור.”
הפעם עוד לא. אבל לפחות, הלכה סוף סוף במסלול שונה: בנתה בסבלנות עתיד שקט, בלי לסחוט, בלי להסתתר אולי בסוף, יתבהר לה גם החלום.
