כל אחד שעובד יבין אותי אין כמו הרגע בו פעמון הדלת מצלצל בבוקר של היום החופשי היחיד שלי.
עוד לפני שהתעוררתי לגמרי, משום מה, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה בעיית אינסטלציה. רצתי לבדוק אם בטעות גרמתי הצפה למישהו. המקלחת והמטבח היו יבשים לגמרי, אז זה לא קשור לשכנים בקומה התחתונה, שאכן הצפתי לפני כחצי שנה.
הפעמון לא הפסיק לצלצל, הלכתי לדלת כמוצג פקודה וכשפתחתי אותה, ראיתי קודם כל כמה מזוודות ומאחוריהן עומדים מספר אנשים.
לא הייתי מזהה אותך ברחוב! זו הייתה אמירה מוזרה ולאו דווקא מחמיאה מצד אישה מבוגרת, שלא ציפיתי לה בשעה כזו.
אני מנסה להיזכר מי זו…
מביט בליווי של האישה, מחייך אליי ושולף יד ללחיצה. מאחוריהם, ראשו של איזה בחור, שלמזלי לא הצטרף לחידת הזהות הזאת. אבל האישה כבר אמרה: “נו, מה אתה משאיר אותנו פה בכניסה? תכניס אותנו!”
סליחה, מה זאת אומרת תכניס?
אה, אתה לא מזהה את הדוד שלך? אני טיפלתי בך כשהיית קטן! והנה (היא מצביעה לבן) זה בן דוד שלך, הוא התקבל ללמוד פה בירושלים ואין לו איפה לגור. אז החלטנו שיתארח אצלך בינתיים. נקנה לו מיטה בקרוב, יהיה בסדר. הבאנו לך גם מתנה! אבא שלך לא התקשר אליך?
לא, הוא לא התקשר כנראה שכח, נסתדר בלעדיו! מה זאת אומרת תסדרו? הוא אמור לגור פה איתי?
כן, תדאג לו קצת, בעיר זרה צריכים עזרה. אני לא מתכוון לדאוג לאף אחד, במיוחד שהחברה שלי באה אליי הרבה. אין פה מספיק מקום. נמצא איזה פתרון לא רוצה פתרונות מאולצים. יש מעונות סטודנטים בעיר, גם אני גרתי שם בתקופה שלי. לא, זה לא בא בחשבון!
הרוחות התחילו להתחמם, והם ניסו להכניס את המזוודות לדירה, אבל עמדתי מולם. ידעתי שאם המזוודות עוברות את הסף יהיה לי הרבה יותר קשה להוציא אותן ואת הבעלים. ביקשתי מהם להמתין חמש דקות ולקחתי את כולם למעונות באוניברסיטה שהתקבל אליהם בן הדוד.
מה שקיבלתי בתגובה היו האשמות בחוסר התחשבות ואגואיזם אפילו החיוכים נעלמו, ובסוף גם המשפחה נעלמה עם המזוודות. התקשרתי להורים, ושאלתי: מה זה היה כל זה?
אמא שלי כעסה, וטענה גם היא שאני לא משפחתי.
נשארתי עם השקט בדירה ותובנה אחת: במשפחה טוב שיהיה לב רחב, אבל גם גבולות ברורים.
