כל אחד שעובד יבין בדיוק את ההתרגשות שלי כשפתאום מצלצל הפעמון בבוקר של היום החופשי היחיד שלי בשבוע.
עוד לפני שהתעוררתי לחלוטין, משום מה, הראש שלי ישירות רץ למחשבות על תקלה בצנרת, ומיהרתי לבדוק אם חס וחלילה הצפתי שוב מישהו. גם המטבח וגם השירותים היו יבשים לגמרי, אז לפחות עדיין לא הצפתי שוב את השכנים מהקומה למטה, שכבר לפני חצי שנה הספיקו להירטב ממני.
אבל הפעמון פשוט לא מפסיק לצלצל. הלכתי לדלת, חצי מנומנמת, ופתחתי ומה אני רואה? קודם כל כמה מזוודות, ואז שמאחוריהן עומדים אנשים.
יו, ברחוב בחיים לא הייתי מזהה אותך! המשפט המחמיא-לא-מחמיא הזה הגיע מאישה קצת מבוגרת, שנשמעה כל כך מרוצה מעצמה שזה לגמרי הדהים אותי.
מנסה להיזכר מי זאת בכלל…
אני בוחנת את האיש שלצידה, הוא מחייך אלי כאילו ממש הכיר אותי, מושיט יד בלבביות. מאחוריהם מתבלט ראש של בחור צעיר, תודה לאל שהוא לפחות לא מוסיף עוד חידה. ואז האישה אומרת: “נו מה, מה את משאירה אותנו פה בכניסה? יאללה, תכניסי אותנו פנימה!” אני כזה, “סליחה, איך ‘להכניס’?”
אה, לא זיהית את הדוד שלך? אני טיפלתי בך! הנה, ההוא (היא מצביעה על הבחור), זה הבן שלך לא זוכר? זה בן דוד שלך, בא ללמוד בתל אביב ואין לו איפה לגור, אז החלטנו שהוא יישאר אצלך בינתיים. תקני לו מיטה נורמלית אחר כך – יהיה בסדר. הבאנו לך גם מתנות! לא דיבר איתך אבא שלך?
לא, הוא לא התקשר… אז כנראה שהוא שכח, נסתדר גם בלעדיו! סליחה, “נסתדר”? הוא אמור לגור פה?!
נכון, את תדאגי לו, אין כמו עזרה ממשפחה בעיר חדשה! אני ממש ממש לא הולכת לדאוג לאף אחד, במיוחד שהחבר שלי נמצא פה כמעט כל הזמן. אין פה מקום. נסתדר, נסתדר. לא, לא יהיה “נסתדר”. יש מעונות לסטודנטים גם אני גרתי פעם במעונות. מה פתאום, זה בכלל לא אופציה!
כבר היה ברור שהלחץ עולה, הם מנסים להכניס את המזוודות לסלון, אבל אני עומדת כמו שער ושומרת עליהם בחוץ. פתאום הבנתי שאם המזוודות יעברו לי את מפתן הבית, לצאת מזה יהיה פי אלף יותר קשה. ביקשתי מהם שייתנו לי חמש דקות, לקחתי אותם לאוטו, הסעתי אותם ישר למעונות של אוניברסיטת תל אביב לשם קיבל בן הדוד שלי מקום.
התגובה? מלא האשמות שאני לא בסדר ואין לי לב, כל החיוכים נעלמו מהר, ואחרי כמה דקות גם הם והמזוודות שלהם נעלמו. הרמתי טלפון להורים, וזרקתי להם: “מה הולך פה?!”
אמא כמובן מאוד נעלבה ומיד נתנה לי לשמוע את זה: “אין לך שום ערך למשפחה…”
