“לסבתא שלי היה בדיוק כזה,” לחשה נעה המלצרית, עיניה נתלות בטבעת המשונה שעל אצבעו של הגבר בשולחן הפינתי…
התגובה שלו גרמה לה לשקוע בשרפרף, ברכיה רועדות, כאילו האדמה פצחה בירידת סולם הישרתה.
הלילה קרם עור וגידים ברחובות תל אביב, במקום שבו ניחוח של בורקס גבינות וחבילות נענע טרייה עוטף את הכניסה כמו חלום לא ברור. מסביב לשולחנות המצולעים בבית הקפה “פרדס הדקלים”, התגוללו סודות ישנים, קירות שטופי כתמי זמן שתלו על עצמם ציורים של מלח הארץ שכבר שכח איך אומרים שלום.
המשמרת של נעה ארכה לנצח. כל כלי קפה עבר דרך אצבעותיה, כל שטר של מאה שקל נרקם אל תוך חלומותיה. בלשונה ניגר טעם חריף של עייפות ושל תקווה. בראשית הדמדומים, כשהעיר פושטת מעטפת זהובה, דרכה הדלתות, נוקשה, הדמות המפורסמת.
זה היה דביר סיון, איש עסקים שמילא את עמודי הכותרות, אך חייו הפרטיים היו דומים לספר מלכים טמון בין כריות. ביקוריו תמיד עטופים בערפל. נעה התמזגה לרקע, נזהרת במילותיה, ממליצה בשתיקה, חשה את הזקוק שלו לזרות בין הצללים.
דביר הזמין ארוחת ערב לא כבדה מעט סלט, פיתה וקוס יין רימון ופיזר אצבעות חיוורות על פני השולחן כאילו פורט מנגינה של געגוע. אז ראתה: על ידו השמאלית, טבעת ישנה, כסף כהה, במרכזה אבן ברקת, וסביבה חריתות של מזלות. דקירה הרגישה בלב. כשהניחה את התבשיל, לא יכלה לעצור עצמה ולחשה, לאיש לא
סליחה, פשוט… לאמא שלי הייתה טבעת כזאת בדיוק.
נעה התכוונה לשתיקה, או מבט מעונן. אבל דביר הניף עיניו אליה, והן פערו בתוכן כאב, בלתי מוכר, ששטף אותה עד קצות האצבעות.
אמך שמה היה יהלומית? יהלומית לוי?
הזמן קפא מאחוריה כאבן עזובה. כן. כמעט אף אחד לא ידע. אמא, עם הסוד הצורב של הטבעת והערבים מלאי הדמעה והמכתבים שהיטיבה לשמר בילקוט עץ.
כן… שפתיה יבשושות, אבל, איך…
תשבי, בקשה נלחשה אליו. לא פקודה, אלא תחינה.
נעה התיישבה בקצה הכסא, העולם רועד קמעא.
שנים רבות בעבר, אמר מבטו נעוץ באבן הירוקה, הייתי איש בלי אגורה, אך מלא באמונה ובחלום. אהבתי את אמך. ביפו היה חוף לבן. הטבעת הזאת עשיתי לה בעצמי, מהכסף של מכירת האופניים. האבנים נשבעתי שאלו יהיו לכל חייה סימן טוב. ביקשתי את ידה, ונפול נפלתי אחרי הסירוב של משפחתה.
בידיו רעד קל.
גרשו אותי מכאן. היא נישאה למישהו אחר, לך. ואני בניתי, כשהלב נשבר, קירות של הצלחה וכסף. מאוחר מדי. הכל התפספס.
נעה שמעה את הסיפור שנלחש ברוח, זה שנשכח בין הסדינים של כותלי הדירה הקטנה של ילדותה.
היא לבשה את הטבעת ההיא בימים הכי עצובים. אמרה שהיא מסמלת לה אור.
דביר חייך חיוך שמריר:
האור הזה סנוור שנינו. השגתי הכל, והפסדתי את הניצחון היחיד ששווה משהו.
הוא שלף את הטבעת בתנועה שהתוואי שלה טמן את מלוא שברון הלב של יפו העתיקה.
אחזי. היא שייכת לך, לא לנו.
נעה חשה את המשקל נוחת בכף ידה. לא כסף ולא אבנים, אלא משקעים של הבטחות שלא מומשו.
אמא נשאה בליבה את זכרך, עד נשימתה האחרונה.
היא עזבה, מחזיקה בכף ידה שתי טבעות שלה ושל אמא. אוצר משפחתי התגלה כאפוס יפו עתיק, סוער מגעגועים.
ודביר, איש המסעדות, ישב לבד ליד החלון, צופה באורות דיזנגוף זורמים כמו אשדות זיכרון, יודע שמהפך ריגשון על טבעת, גילה שהאושר אי אפשר לקנות בכסף, אך מתנה אותו הלב.
בכיס שמלתה רקד חום מוזר. נעה, אוטומטית, פינתה את השולחנות, חומקת משאלותיה של תמר על האבדה שלה.
בדירתה ברחוב קטן בצפון תל אביב, הניחה שתיהן זו לצד זו שתי טבעות, שתי אבנים, שתי תקוות ישנות.
של אמא הייתה רכה, עדינה, זיכרון מתוק; זו של דביר גסה, כאילו עוצבה בעיצומו של סחרור בני שלושים. נעה ניערה את זכוכית המגדלת של אמא מהתפירה, וחיפשה חריתה.
לא “י.ל”, כפי שייחלה אלא “ד.ש. לתמיד”.
“ד.ש.”? דוד? דרור? אמא דיברה תמיד רק על “דביר” לעולם לא על דרור. החרדה הכתה בלבה.
היא שלפה את המזוודה הישנה מהמטבח, מתחת לכריות אביב, ומצאה קופסת פח עם גלויות-שמש, מחברת מרופטת בידיים.
בדפים האבן של היומן, כתובים געגועים לגלים, שמות דרור. “דרור נתן לי טבעת, אומר שעשה אותה בעצמו. היא הכי יקרה בעולם למרות הפגמים.”
דביר הופיע מאוחר, בוגר, נושא משקפי זהב, פטרון פרקטיקום. הרומן הסוער ונפיצותו. “דביר טוען שאין לנו סיכוי, שעניים לא זוכים לאהבות שלמים. פיתוי לחיים אחרים.”
נעה, לבה דוהר, קלטה: זו לא הייתה משפחתה שמנעה את האהבה; אמא עשתה את הבחירה, ביטחון עם דביר טבעת של דרור נשמרה כבבואה למה שאבד.
אבל למה דביר בדה סיפור, אימץ לעצמו טבעת וזיכרון?
אז, גלויה אחת בדיקת אולטרסאונד, ליד הד שמכירי מילדות: “זה הראש, זו היד”. מאחורה “דביר, יש לנו תינוק. דרור לא יודע. תחזור בבקשה.”
הכתובת תשעה חודשים לפני הולדתה.
נעה אינה בתו של אותו דרור שלכבודו נרקמה הקדשה.
היא בתו של דביר דביר, שנעלם משנודע לו על קיומה,
ואמא, בודדה, נשאה את נעה בזרועות דרור שנתן שם.
דביר שינה את העבר, טיפל בזיכרון כטבעת בצירוף. בנה חומה, שכנע את עצמו שהוא לוחם צדק, לא הנוטש.
ובפנים, כלבבו, חלול.
נעה נשענה אחורנית. זה לא סיפור על טובים ורעים. אלא על אנשים שבוראים מיתוס כדי לשרוד.
בבוקר, התקשרה למשרד:
אפשר לדבר עם דביר סיון?
המזכירה, לשמעה שמה, חיברה מייד.
שלום? תקוה קפצה בקולו.
דביר, זו נעה… אפשר להיפגש?
תמיד, ענה.
לא במסעדה. בגן, ליד המזרקה.
לבשה שמלה פשוטה, בד כמו של אמא.
הוא חיכה עם מקל. בלי אשף העסקים, היה פגיע, לראשונה.
קראתי את היומן של אמא, אמרה, במבט של זיכרון. אני יודעת על דרור. על הוויתור כשלמדת על ההיריון.
צבעו החוויר, החומה נעלמה.
הייתי חלש, לחש. ברחתי מהכל. שנים שלחתי כסף לחשבון שאינו שלי, הסברתי לעצמי שאני מיטיב, כשבעצם בורח. כשהגעתי, כבר לא היה למי. נשארה רק אגדה.
במבטו פצעי ילדות, לא גינוני האלפיון.
סלחי לי, נשבר קולו.
נעה החזירה לו את הטבעת.
זהו כאב של אמא, לא שלי ולא שלך.
אבל אני מוכנה להכיר אותך כמו שהיית באמת הבחור המפוחד, לא האגדה.
הוא אחז בטבעת. ליד הספסל, בין אב ובתו שמעולם לא היו, פרשה עונה חדשה.
שבו, ומצאו שקט על ספסל הגן, חולמים לא על “אילו”, אלא על “כך היה”. ברקע שאגות ילדים, אבל סביבם, דממה קופרית זכה.
דביר שיחק בטבעת:
קניתי את האבן במה שהרווחתי ממכירת ציורים לסטודנטים. אמא שלך צחקה, הדמיון לשמיים יפואיים שגרם לה העביר אור בחיוך. הסתרתי דקירות בכף היד כשחישלתי באש.
השתתק, בולע דמעה.
ואז גילינו את. נבהלתי. ברחתי, שלחתי פתק קצר: “סליחה, לא אצליח.”
חשבתי לתקן בכסף, זה היה פיתרון פחדני.
למה דווקא עכשיו? שאלה נעה.
אמרו לי שהמחלות באות, זיכרון בוגד. הבנתי שאם לא אפגוש אותך, המיתוס נשאר בי. רציתי לדעת מי גדלת להיות, האם היתה מאושרת גם בלעדיי.
מצאה שלווה עם דרור. הוא אהב אותה כאבן חן. אבל שמרה את הטבעות שלך ושלו. לא שכחה.
דביר רכן, דמעות חונקות.
הספסל הפך גשר עדין. נעה ליטפה את ידו.
לא תוכל להיות “אבא”. זה מאוחר מדי. אבל אוכל לנסות להכיר אותך כאדם.
הוא הנהן, בלי מלים.
והם נפגשו, פעם בשבוע. גמגומים ראשונים, תה בצל קירות מכוסים צמחי תבלין.
בפעם ההיא, בתערוכת הציורים הקטנה, רכש ממנה ציור פשטני המזרקה.
כדי שלא אשכח מאיפה לכל זה התחיל, אמר.
הוא לא הפך משפחה במובן הקלאסי. הוא נהפך לדף חשוב, לא סגור, בזהותה.
את שתי הטבעות לקחה נעה לצורף בנחלת בנימין.
הוא מיזג אותן האבן חוברה בין שני פסי כסף ישן. את החדשה לבשה על שרשרת, קרוב ללב.
סמל לא סליחה קבלה.
דביר הלך לעולמו כעבור שנתיים, בשנתו.
בצוואתו השאיר לה את יומנה של אמה.
בדף האחרון, כתב בכתב רועד:
“תודה שנתת לי אפשרות להיות פשוט מי שאני. סלחי לנו. אביך”.
נעה קראה וחייכה בבכי, מחזיקה את השרשרת ליבת לבה.
הדמעות, לראשונה, לא מתוך כאב, אלא מסתננת של אור בהיר ששטף את כל אבני הזמן.
געגוע לאמא. לדרור. לדביר.
לכל מי שניסה לאהוב בעולם חצוי, לבדוק את ליבו בשדות, ולהקשיב להדהוד העתיקות שבתוך כל לב אדם.
ובשקט ההוא, העתיק והמתוק, מצאה נעה סוף סוף שלווה,
כי לכל הדהוד יש המשך לא בין הרי ירושלים או בשוק הפשפשים,
אלא בצלילים שלא נאמרו, של הלב, שמכים בגלים של סליחה לדור הבא.
