כמה שעות עמדה אישה מבוגרת בתחנת הרכבת וחיכתה לבנה, אבל הוא לא הופיע בשום מקום!

אביגיל ירדה מהאוטובוס המרכזי בתל אביב, אחרי נסיעה ארוכה מהיישוב שבו התגוררה. שתי מזוודות כבדות היו בידה, כל אחת כמעט עשרה קילו. למרות שלא ביקרה את המשפחה לעיתים קרובות, השקיעה את שקלי האחרון במתנות אולי תצליח להכניס שמחה לבית של בנה. מעולם לא באה בידיים ריקות, והפעם התעלתה על עצמה, מתוך תקווה שהמאמץ יוערך. המסע לא היה קל, אבל ליבה התמלא בהתרגשות בנה הבטיח לבוא לקבל את פניה.
אבל כשהגיעה לרציף, הוא לא נראה באופק. היא הניחה את התיקים, התיישבה רגע, שלפה מהתיק את הנייד וחייגה אליו.
ארבעה, חמישה, עשרה צלצולים. לבסוף קולו של בנה, חיוור וערטילאי:
“אה, אמא… מה להגיד? שכחתי לגמרי היום את באה… אנחנו אצל ההורים של נעמה, עכשיו עלינו לגליל, נהיה שם שבוע. איזה בושות. לרדת לתל אביב לחינם. תחזרי הביתה, טוב? באמת, זה היה ספונטני, לא תכננו מראש, ולא הספקתי להודיע…”
היא הרגישה דמעות צורבות בזווית עיניה. שתקה רגע, ואז ענתה, בקור רוח: “בסדר, דויד.”
בלי עוד מילה, ניגשה אל שני חסרי בית בתחנה, ונתנה להם את שתי החבילות לקחת אותם חזרה ליישוב היה מעל כוחותיה, כתפיה כבר כאבו נורא מהגיבנת שיצר המשקל.
היא שתקה מול בנה, לא אמרה דבר. הוא לא הבין לעולם מה עשה ללב של אמו, שגידלה אותו במסירות, ועכשיו כשהזקנה יושבת עליה כמו כסות, אפילו פגישה לא יוכל לארגן בשבילה.
חודש חלף. יום חמישי אחר הצהריים, נשמעה שיחת טלפון מנעמה, כלתה. “אביגיל, שבנו צריכים סידור לילדים בסוף השבוע. את יכולה לבוא? אנחנו מוזמנים לחתונה של חברה…”
אביגיל לקחה נשימה עמוקה.
“לא, נעמה, הפעם לא. אני עייפה. פשוט… לא.”
היא הניחה את הטלפון, הביטוי הקשה לא מש מפניה. היא לא נזכרה בעיניהם אלא כשהייתה דרושה להם והיא, זהו, החליטה.