כמה שעות עמדה אישה מבוגרת בתחנת הרכבת וציפתה לבן שלה, אבל הוא לא הגיע לשום מקום!

8 באפריל
היום אני רוצה לכתוב על חוויה שהותירה בי טעם מר.
אמא שלי, חנה לוי, עלתה במיוחד על הרכבת מהישוב הקטן שלנו בגליל לתל אביב. היא הביאה איתה שתי מזוודות כבדות, כל אחת לפחות עשרה קילו. למרות שהיא לא מרבה לבוא, הוציאה את כל השקל האחרון שלה רק כדי להביא לנו מתנות שהיא תביא שמחה ללבנו, זו הייתה הכוונה. אף פעם לא הגיעה בידיים ריקות, אבל הפעם השקיעה פי כמה מהרגיל. למרות הדרך הארוכה והקשה, לא התלוננה, נשענה על ההבטחה שלי שאפגוש אותה בתחנה.
כשהגיעה לתחנה המרכזית בתל אביב, היא חיפשה אותי בכל מקום, אבל לא הייתי. לא נותר לה אלא להניח את המזוודות ולחייג אלי.
לקח לי זמן לענות. אחרי צלצול עשירי, עניתי לבסוף, מבולבל.
“אה, אמא, אני ממש מצטער. פשוט שכחתי לגמרי שאת מגיעה היום. החלטנו ברגע האחרון לנסוע להורים של רותם בנתניה, נהיה שם שבוע. בעצם סתם עשית את כל הדרך לחינם. תחזרי בבקשה. האמת, לא חשבתי על ההתפתחות הזאת, אז פשוט נסענו בלי לחשוב להודיע לך.”
שמעתי את השקט שלה, היא רק אמרה קצר: “בסדר.”
בכאב גדול, היא מסרה את שתי החבילות שלה למחוסרי בית בתחנה; פשוט לא יכלה לשאת אותן בחזרה, והידיים שלה כאבו מהמשקל. אפילו לא הרימה את קולה בפני מעולם לא הבנתי עד כמה פצעתי את ליבה. זו אמא שלי, שנתנה את כל ליבה ונשמתה כדי לגדל אותי, ואפילו כשכבר הפכה למבוגרת לא מצאתי את הכוח לקחת אותה אלי, אפילו לא לביקור.
חודש אחר כך, רותם התקשרה אליה, ביקשה שתשמור על הילדים לסוף שבוע, שנוכל לנסוע לחתונה של חברה. אמא סירבה. היא סיימה עם זה שמזכירים לה רק כשצריך ממנה משהו.
ואני מאז לא מפסיק לחשוב. למדתי בדרך הקשה שהורים, גם כשהם חזקים, לא יכולים להישאר ככה לנצח. מובן מאליו הוא הדבר הכי מסוכן בעולם. אמא שלי מגיעה במיוחד עם מתנות שלא אקבל, והלב שלה אני לא רוצה לאבד אותו בגלל הרגלים רעים. אני מקווה שעוד לא מאוחר להשתנות.