משפחתה המוזרה של אילת הדר
– אילת עם הכלבה שוב הלכה…
– אלוהים, מה היא שוב עשתה לכלבה המסכנה? הזנב של שוקו כבר לא סגול אלא ורוד! תראי־תראי איך היא מנפנפת בו!
– נו, מה אפשר לעשות? הילדה שלנו קצת משונה, אבל חמה וישרה! כאלה את רואה היום בכלל? כשסבתה הייתה חולה, אילת לא יצאה מבית החולים. רק רצה סביבה, שוכחת את כל החיים שלה.
– מה את אומרת! רק אתמול ראיתי בחור נאה מאוד מוריד אותה מהאוטו בכניסה…
– אולי זה היה נהג מונית!
– כן, בטח! ומאז מתי נהגי מוניות מנשקים בנות ידיים?
– באמת?!
– בדיוק! אני אומרת לך, אילת שלנו עוד מעט כבר תתחתן.
– ברוך הבא! סבתא שלה כל כך תשמח! איזו ילדה חינכה! חכמה, יפה, ראויה. אם רק הייתה לה מקצוע אחר, היד הייתה באמת מתוקה!
– ולמה המקצוע של אילת מציק לך?
– חוקרת פלילית?! זה מקצוע לבחורה?
– לא בטוח! יש הרבה שומרי חוק כמו הסבתא של אילת? לא! ואילת באמת חוקרת מצטיינת! אפילו ב”ידיעות ירושלים” כתבו עליה והייתה עליה תוכנית בערוץ כאן, praising her. ואת מקטרת!
– בסדר, בסדר. שתהיה מאושרת! היה ברור כבר כילדה שכולם עוד ישמעו עליה. זוכרת איך היא הייתה?
– בטח! הכול מהסבתא שלה! אש בלב!
הילדה שעליה ריכלו השכנות היושבות בספסל מול הבניין, עברה ביניהן, קדה בנימוס, ומיד החלה לדלג בעקבות הכלבה שלה, שקיפצה בפרץ שמחה על שביל הקרח המעורבב בחול, זנבה הורוד זורח כזריחה.
– הנה היא! לאן היא רצה ככה?
– לאן? לאסוף את אחותה! תמר טסה חוזרת היום!
– איך את יודעת?
– אילת אמרה לי! תראי הנה המונית הגיעה!
מהרכב ירדה בחורה גבוהת קומה, בדממה פסעה לקראת אילת, חיבקה אותה בחוזקה ושרקה לשוקו, שהתפתלה סביבה.
– אילת! מה עשית שוב לכלבה הזאת?!
– מה, לא יפה? זה גוון שרוד הסבתא!
– התגעגעתי אלייך, משוגעת שלי!
אילת חיבקה שוב את תמר ופרצה בצחוק.
היה ידוע לכל השכונה שאילת הדר היא ילדה עם קופסה משלה. המוזרויות שלה הופיעו עוד בילדותה, בתקופת הצמות הדקיקות שקצותיהן היו מעוטרות בסרטים תכולים, אותם סבתא עשתה באהבה. היא אמרה שלום לכולם וחייכה בשיניים שהיו עקומות עד שהסבא החורג עזר לסדרן. אחרי החיוך תמיד נשמעה שאלה עדינה:
– מה שלומך היום?
אך אנשים מהר מאוד הפסיקו לענות, אפילו מי שלא היו להם שלדים בארון ולא תוכים פטפטנים לחשוף סודות.
פשוט פחדו מאילת.
הילדה הזאת הייתה פטפטנית מאוד.
לא רק פטפטה, אלא קישרה כל פרט קטן ששמעה וראתה, ובתמימות מוחלטת הייתה מספרת למי שזה נוגע בו ישירות.
– דודה רותי, כשהיית בעבודה דודי גיל בא עם זר פרחים יפה לאיריס מהקומה השלישית, כמו שהוא הביא לך ליום הולדת! ביקשתי להריח, הוא אמר אסור! למה לה מותר ולי לא?
רותי, שעשתה עצמה מאמינה שלבעלה משמרות, הייתה חיוורת כטיח ובדקה אם השכנות שמעו, ממהרת משם ושוכחת לומר שלום לסבתא של אילת.
– מאמי, למה את מדברת עם דודה רותי? היא לא שאלה אותך כלום! הייתה סבתא מתרגזת, אך לא מסבירה את כעסה.
אילת הייתה נפגעת.
היא לא הבינה מדוע כועסים עליה. הרי לא אמרה משהו רע. או שכן?
זו הייתה הנקודה הכי כואבת. לו הסבתא הייתה מסבירה למה אסור לספר, אולי הייתה שותקת בפעם הבאה.
אך הסבתא הייתה נעשית קשה כאבן, לוחצת את ידה הקטנה של אילת בחוזקה, שותקת ומדי פעם מכווצת שפתיים ומביטה בה במבט חמור רמז לכך שכלום לא תטעם סוכריות היום אחרי ארוחת ערב.
אילת הייתה נעלבת, עד שנזכרה שבסבתא יש הבדל מהפסל בכיכר העיר ליונה על הראש אין. ושיער הסבתא תמיד מסודר, לא קירח כראש הפסל.
על הפסל סיפר לה הסבא החורג, שהיה מתמודד הכי טוב עם הסקרנות של אילת.
– למה הוא קירח? אילת שאלת ונעצמת מהשמש.
– היה דואג הרבה, לחוץ מדי! הסבא תמיד דיבר ישיר.
– אז הייתה לו עבודה קשה, נכון?
– בדיוק.
– גם היה רופא שיניים כמוך? אילת דמיינה את הפסל בחדר של הסבא.
המחשבה הצחיקה אותה. היא דמיינה ילדים שצורחים מפחד מהקרחת מכוסה בצואה של יונים.
הסבא היה מביט בה בעניין ולבסוף צוחק:
– הלוואי, העולם היה אולי שקט יותר. הוא היה מנהיג, לא רופא.
– מנהיג? אז איפה הנוצות על הראש כמו בספר שקראנו? ויונים לא מניחים לו.
אילת עסקה לגבי אם נוצות של יונים מתאימות, הסבא התעקש שצריכות נוצות של נשר.
– למה? מסכנים הנשרים! הם יפים! וסבתא אומרת לא לעשות צרכים איפה שלא צריך.
הסבא היה נאנח מצחוק, אנשים היו נועצים בהם מבטים, אבל אילת משכה בכתף: מה מצחיק בזה בכלל?
– תתנהג יפה, פטר! אתה לא סוס! הייתה אילת עושה חושבים בדיוק כמו הסבתא, מצטטת:
– הצניעות יפה, אז תתנהג בהתאם! כי אני מתביישת בך!
הסבא אחרי שצחק דיו היה קונה לה על הדרך הביתה גלידה “סודית”.
הגלידה הייתה בגדר סוד, כי סבתא אסרה ממתקים לפני הצהריים, אבל לסבא זה לא שינה. ואילת מעולם לא סיפרה, שומרת אמונתו.
– אילת, אם תספרי לסבתא שקניתי לך גלידה לא תסלח לי לעולם.
– יהיה סקנדל?
– עוד איך! היא רגילה שכולם שומעים בקולה.
– ואתה לא!
– אני גבר. לא שומע לאישה!
– אז אפשר לספר?
– לא, להרגיז לבן־אדם זה לא עניין של לציית!
– אתה פחדן?
– לא, פשוט מנוסה ומעדיף שלום עקום מריב טוב.
– מה זה?
– אני אסביר בעתיד. עכשיו בואי נקנה פרחים לסבתא.
– למה?
– כדי שלא תבין מיד שעליזותך מסגירה משהו…
הסבא היה אומר ועושה, ואילת אהבה אותו יותר מכל בבגרותה.
הוא הגיע אליה כמתנה לשנה האזרחית החדשה. סבתא שגידלה את אילת מיום הולדתה, כי ההורים עבדו בחפירות ארכאולוגיות, נישאה סוף־סוף לאהוב נעוריה. סבתא, רצינית, לא נתנה לרגש להשתלט, מלבד בשני יוצאי דופן: אילת הנכדה ופטר הסב החורג.
שניהם, שונים לגמרי היא גבוהה ודומיננטית, הוא קטן, מלא וחולמני הדינמיקה עבדה נהדר. ואהבה הזינה שניהם.
סבתא הדר, אישה מעשית, אבל בלב רומנטיקנית חסרת תקנה. תמיד רצתה שישירו לה מתחת לחלון, יביאו זר סיגליות, אבל בעלה הראשון העריך בעיקר את ההישגים ולא ריגש, היה מביא בשירים של ביאליק, לפעמים.
ליבה נשבר, שניהם נפרדו, והיא השקיעה בקריירה וגדלה את הילד שלה לבד, ושכחה לימים של רוך.
הכל השתנה כשנולדה אילת. כשהרימה אותה לראשונה, פרח הלב.
אמא של אילת הייתה חוקרת עתיקות מהבכירות בארץ, ונשאבה לגמרי לעבודתה יחד עם אבי אילת. שניהם, מרוב עבודתם, הפקידו את אילת בידיה האמונות של סבתה, ומיהרו שוב לאפריקה או לגליל.
ואילת התפנקה, משתלטת עם קול בכי רם על השכונה, עד שהשכנות ויתרו על הכלב הקטן שלהם כי היה מלווה בצרחה סינכרונית קשה מנשוא. הכלב נשלח למשפחה אחרת.
כשהייתה בת שנה, נכנס הסבא החורג לחייה, והתמונה התבהרה.
סבתא האמינה שלהרבה משפחה יותר טוב, כך תמכה גם בקשר עם הסבא הביולוגי, אבל אילת דבקה יותר בסבא החורג, שהיה מוכן לתת נשמתו בעבורה.
כששיני אילת עשו לה טרור לכל הלילה, והסבתא עמדה להשתגע, שלחה אותה השכנה לרופא הילדים המעולה בשכונה פטר וינר.
– בוזי! קרא פטר, והסבתא הבינה זמנה של הפנייה הגיע.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשתה לעצמה לאהוב שוב.
הסבא החורג נכנס למשפחה, האבא (של אילת) קיבל זאת בטבעיות, רק ביקש להמשיך לקבל את עזרת הסבתא בנכדה, וכך היה.
אילת גדלה באהבה, בטחון, לא חשבה שלילדים אחרים זה אחרת. לא נשלחה לגן כלל, כי הייתה חולה כל פעם שחזרה. בסוף סבתא שמעה לסבא:
– שתלך הגן לעזאזל! הבריאות קודמת! את יתרת הלימוד נשיג איכשהו!
החִבְרוּת עברה לקיץ. הקהילה ביישוב ליד יער ירושלים היתה גדולה. כל ילדי המשפחות היו שם, ואילת השתלבה מיד. רק פה היא לא הייתה חולה, ורק פה הייתה שמחה ממש.
חברתה הקרובה נועה גרה ליד, התאומים דניאל ומאיר (ולפעמים גם רוני שקיוותה להיות רקדנית בבת שבע), והמעגל הרחיב.
בעודה בת שש, תמר הצטרפה. תמר הייתה אחרת קצת חצופה, פרועה ועקשנית.
הפגישה הראשונה הייתה ביום קיץ נעים, אילת קראה ספר ושטפה תותים. פתאום, יד מלוכלכת שלפה תות מהקערה, אילת נבהלה והתחילה לצעוק. הסבתא כמעט שפכה את סיר הריבה.
– אילת! מה קרה?! חיש מהר התבהרה התמונה: תמר, מצחקקת ומכרסמת תותים מתחת לשולחן.
– למה לצעוק? באתי לבקר, לא?
ולפני שמישהו הסביר, החברות נוצרה. תמר הייתה נכדתו של חבר וותיק של סבתא, משפחתה התרסקה באסון, והוא נותר המשפטן היחיד מחזיק בילדה, חסר אונים.
סבתא עזרה להם להתאקלם, תמר נכנסה לבית משפחת הדר, וכולם כולל הסבא החורג, קיבלו אותה באהבה.
למה הכל היה חשוב לסבתא? כי תמר הקטנה הזכירה לה את אילת, והיא לא הייתה יכולה לעמוד מהצד.
הסבא קיבל בשמחה, ובית המשפחה הפך למלא צחוק ואור.
וכך הפכה תמר לאחותה של אילת. והבדלים לא הפריעו להפך, הם חיברו אותן לעד.
תמר הייתה הכנה שבלב אילת חיפשה ידעה לומר לה מתי לדבר ומתי לשתוק. לימדה אותה להפעיל תבונה במקום פטפטנות, וכיוונה אותה למקצועה העתידי.
– היית צריכה להיות בלשית, למרות שסבא היה מתנגד. הוא אומר שזו עבודה קשה, שמספיק שהחוקר לא בסדר והכול נהרס.
– אז אני אהיה חוקרת טובה, ולא כמו כל היתר!
צחקו, כי עוד לא שיערו מה יולידו הימים.
לא כולם קיבלו אותה ברצינות, קראו לה “המשונה”. אבל לאילת הייתה מטרה, והיה לה גב משפחתי יציב ואוהב.
כי איפה שיש בסיס של אהבה הכל מצליח.
האהבה עמדה מאחור, תמיד דוחפת: ידה של הסבתא על המותן, מביטה בחיוך חמור:
– אילת, אכלת היום משהו? לא?! בושה! ומה את צוחקת, תמר? גם את בטח לא. קדימה לאכול! כפיות מחכות! פטר! גם אתה! שוקו, תעזבי כבר את העצם, ומה עם הזנב הורוד הזה? מה הטענה “רצית צבע”? מי אמר את זה, אולי אני? באמת… די למרוח זמן המרק מתקרר! כולם לשולחן!
וכך, בחיי המשפחה המוזרה אך מלאה בלב ובנפש, צמח לקח: גם אם אנחנו שונים, המשפחה והאהבה הם שמחזקים, מסבירים, מובילים ומרפאים והם המאפשרים לנו להיות לכל אחד את עצמנו.
