כמה את מעצבנת אותי!!! גם איך שאני אוכל זה לא בסדר, וגם איך שאני מתלבש, בעצם, שום דבר לא טוב בעינייך!!! קולו של רועי נשבר ועלה לצעקה.
אתה לא מסוגל לכלום!!! אפילו שקל אחד לא מצליח להרוויח כמו שצריך! בבית אי אפשר לסמוך עליך בכלל! פרצה בבכי יפעת, ואפילו ילדים אין לנו, לחשה כמעט בלי קול.
גפן חתולה לבנה-כתומה, בערך בת עשר, התמקמה לה על ראש הארון, משקיפה מלמעלה על עוד “דרמה” מוזרה. היא ידעה בלי ספק, אפילו הרגישה עמוק בפנים, שאמא ואבא אוהבים זה את זו, אפילו מאוד אז לא הצליחה להבין למה צריך לזרוק מילים מרות כאלה באוויר, מילים שפוגעות בכולם.
אמא, בוכייה, ברחה אל החדר, ואבא עישן סיגריה אחרי סיגריה בלי לעצור.
גפן, שחשה איך המשפחה הולכת ונסדקת מולה, שגתה בהרהור: “צריך להביא שמחה לבית הזה ושמחה זה ילדים איכשהו, צריך להביא ילדים…”
גפן בעצמה כבר לא יכלה להביא גורים היא עברה מזמן עיקור, וגם אמא הרופאים אמרו שיש סיכוי, אבל תמיד משהו לא התחבר שם…
בבוקר, כששניהם יצאו לעבודה, גפן לראשונה בחייה דילגה דרך החריץ של התריס, והלכה לבקר את השכנה שירה אולי לשוחח ולהתייעץ.
בשביל מה לכם ילדים בכלל?!, נחרה שירה, תראי את של כולן פה רודפת אחרי הקטנים כל היום, פעם מרחו לי את השפם בליפסטיק, פעם כמעט מעכו אותי מחיבוק
גפן נשפה: אנחנו צריכים ילדים טובים איפה אפשר למצוא
נו באמת תראי את מימי מהרחוב הביאה חמישה חמודים, אמרה שירה במבט מהורהר, תבחרי
בחשש ובסקרנות, גפן קפצה ממרפסת למרפסת, עד שהתגלגלה אל הרחוב. היא הצטמררה, ואז נדחקה בין סורגי חלון המרתף ולחשה:
מימי, תצאי רגע, בבקשה
מעומק המרתף בקעו קולות יללה קטנים, נואשים.
גפן התקדמה בזחילה חרדה, עוקבת לכל כיוון, עד ששמעה קול יללה דק. שם, על החצץ, מתחת לרדיאטור, נחו חמישה גורים עיוורים בשלל צבעים, תחובים זה בזה, מייבבים בקול ומחפשים חום של אמא. ריח חשף לגפן שמימי לא הייתה שם כבר לפחות שלושה ימים, והגורים רעבים.
ליבה של גפן כמעט נקרע. היא אספה בזהירות, בהתעקשות רכה, כל גור ולקחה אותו אל הכניסה.
במאמץ לשמור על החבורה המייבבת במקום, נשכבה לידם, ותוך דאגה ציפתה לשובם של אבא ורועי מאיפשהו, מהקצה של חלום-החצר.
רועי, שפגש את יפעת בשתיקה בתחנת האוטובוס, החזיר אותה הביתה באותה שתיקה. כשהתקרבו לכניסה, נדהמו על המדרגות שכבה גפן שלהם, (שמעולם בחיים לא הייתה לבדה בחוץ), וחמישה גורים בשלל צבעים ניסו לינוק ממנה.
מה זה אמור להיות??, רועי היה מבולבל.
נס, פלטה יפעת, ובתנועה אחת אספו את גפן עם הגורים לרגליים ורצו הביתה
רועי הביט בגפן המגרגרת לה בקופסה עם התינוקות, ושאל:
ומה נעשה איתם?
אגדל אותם עם טיפה מבקבוק כשיגדלו אחלק לחברות שלי ענתה יפעת חרישית.
שלושה חודשים לאחר מכן ישבה יפעת, מופתעת עד כלות והניחה ידה ברוך על הקטנטנים החתלתולים, לוטשים עיניים במרחב, והיא חזרה ולחשה: זה לא הגיוני זה פשוט לא ייתכן
ואז שניהם, יפעת ורועי, פרצו בצחוק ודמעות גם יחד, הוא הרים אותה באוויר, והם דיברו ונשקו, התמקמו זה בזרועות זו.
ידעתי שלא סתם סיימתי לבנות את הבית!
בטח, תינוק על הדשא הכי כיף בעולם!!!
וגם לכל הגורים יהיה מקום!
כולנו נכנסים פה!
אני אוהב אותך!!!
ואני אותך פי אלף!!!
החכמה גפן מחתה דמעה זעירה והחיים, כמו חלום מתוק, לפתע מסתדריםבאותו ערב, בעוד הגורים מתרוצצים בין רגליהם והבית מתמלא ביללות קטנות ופטפוטי חתולים, יפעת שמה לב שלמרות הכל פתאום יש מקום לכולם: אפילו לכאב, אפילו לחלום הישן, אפילו לתקווה חדשה. רועי שלף מפה ישנה, פתח אותה על השולחן ואמר:
אולי נצא ליום טיול עם כל המשפחה?
עכשיו?
למה לא? עכשיו יש לנו משפחה אמיתית.
גפן, שצפתה בהם מהפינה, התמתחה כמו מלכה שבעה והביטה בגורים שלה לא שלה שלהם. היא ידע: לפעמים, כדי להביא שמחה, מספיק פשוט לפתוח חלון, לדלג החוצה, ולחזור עם משהו קטן ורך שידביק לכולם חיוך בלב.
ואיפשהו, בין הגורים שהתרפקו אלה על אלה, בין יפעת שצחקה מתגלגלת ורועי שעטף אותה בחיבוק, הבית שהיה פעם שקט מדי, עצוב מדי סוף סוף הפך בית מלא חיים.
בלילה, רגע לפני שנרדמה, יפעת הביטה ברועי ולחשה:
אולי הזמן שלנו עכשיו.
והוא, בלי מילים, חיבק אותה חזק כאילו כל העולם נרפא סוף סוף עם יללה קטנה אחת.
וכך נגמרו ימים בודדים, ונפתחו ימים של שמחה.
