אז מחר אני בא לקחת אותך, כמו שסיכמנו, אמא. אני בטוח שתיהני שם מאוד אילן מיהר ללבוש את הזקט וסגר בעדינות את דלת הכניסה.
חנה לוי הניחה את גופה העייף על הספה. אחרי שיחות אין־ספור, היא נכנעה והסכימה לנסוע. שכנותיה לא חסכו במחמאות:
איזה בן מסור יש לך, חנה! שוב שולח אותך לנופש ולא כמו אצלנו, שצריך להסתדר לבד.
בליבה של חנה לוי התעורר חשד קטן. אבל טוב, מחר כבר תדע הכל.
בבוקר אילן הגיע מוקדם. הוא מהר הוריד את מזוודותיה למטה, הושיב אותה במכונית, ויצאו לדרך.
מאושרת היא, לחשו השכנות בישיבה על הספסל לה הבן סידר עוזרת, לוקח אותה לנופש כל שנה, ואנחנו, רק חולמות.
בית ההבראה היה מחוץ לתל אביב.
אמא, זה ברמה של חמישה כוכבים כמעט, אילן הביט בה בתחינה.
כשהגיעו ויצאו לרחבה שטופת שמש, שם ישבו רק אנשים מבוגרים על הספסלים, חנה הבינה שהתחושות שלה היו מוצדקות.
אבל היא שמרה על פניה, הרי כל החיים למדה להחזיק מעמד.
היא פגשה את עיניו של בנה, והוא מיד הסיט מבטו, ברור שידע שהבינה.
אמא… יש פה רופאים טובים, פעילויות מעניינות, חיי חברה. תנסי שלושה שבועות, ואם… אילן גמגם ומעולם לא הרים מבט. היא ענתה ברוך:
סע, בני. ואל תקרא לי “אמאלה”, תישאר רק “אמא” כמו פעם, בסדר?
הוא הנהן בהקלה, נישק את לחייה, ונסע.
הציעו לחנה לבחור חדר לבד, או שותפה. היא בחרה בשותפה לא רצתה להישאר לבד עם מחשבותיה.
ברוכה הבאה, יקירה מולה ישבה גברת מרשימה סוף סוף לא לבד. קוראים לי אביגיל רות.
הן החליפו היכרות נרגשת.
החדר באמת היה לא פחות מחמישה כוכבים גם סלון משותף וגם שתי מיטות בחדרים נפרדים, עם מקלחת ושירותים.
אביגיל רות, אשה בת תשעים ואחת, הייתה אלמנה מצליחה:
תראי, מתוקה, התעייפתי. דואגים לי פה, יש רופאים, סדנאות. את הדירה שלי במרכז אני משכירה, חיה לי בשקט במקום הנפלא הזה. אחרי החגים לוקחים אותי לאילת… ואת, מתוקה, איך הגעת לכאן? את עוד צעירה.
חנה חייכה בעצב, אבל הרצון לשתף גבר עליה:
לא מרצון מלא. אילן גר עם אשתו כבר בנפרד. לא מצאנו שפה משותפת.
גם לי דירה גדולה. וכשהם התבססו קנו דירה ועזבו. אולי טוב מעולם לא הסתדרתי עם מעיין, כלתי. לבדי דווקא היה נעיםחנה השתתקה רגעעד שהבריאות התחילה לבגוד.
ברור, הנהנה אביגיל וסידרה תלתלי שיבה מול המראה היום, אגב, יש ריקודים. תצטרפי?
לא, תודה, היום אני נח סירבה חנה, ניגשה ומסרה עצמה למיטה.
הכל נכון. נכדתה, אוריה, למדה בירושלים. תסיים ותקים לעצמה חיים.
היא אשמה.
לא הסתדרה עם מעיין, זה הרי היא שביקרה כל הזמן, לא נתנה לה להיות בעלת הבית. אילן קרוע, והיא דרשה תמיד שיבחר בה.
טיפשי.
וכשהם עזבו, בהתחלה היה טוב. אפילו היחסים השתפרו, אילן, מעיין ואוריה באו לעיתים קרובות. ולמרות זאת שוב הכל היה לא בסדר לטעמה!
היא אשמה.
החלה לחוש שכולם שכחו אותה. התחילה להעמיד פנים שהיא חולה, נזקקת. חשבה אולי אז יבואו יותר. אבל אילן חשב אחרת. אולי פחד שבעיות הישנות ישובו, אולי היה עסוק מדי בעבודה.
חנה הרי חשבה רק על עצמה.
היא אשמה.
אז הוא שכר לה עוזרת, ואחר כך עוד אחת. היא לא התחבבה על חנה אף אחת מהן. מה שרצתה באמת תשומת לב מהמשפחה, וזה נגמר כך.
אוריה, הנכדה האהובה, עברה לירושלים. שיחות הטלפון היו חמות:
סבתא, אני עוד מעט באה, הכול בסדר, ואצלך?
אצלי בסדר, הייתה משיבה חנה.
סבתא, אל תתגעגעי, אני כבר מגיעה, ואוריה באמת אהבה את סבתה.
היא אשמה.
סיפרה לאילן שהיא מתבלבלת בתרופות, שוכחת דברים. שיקרה.
אולי יקרא לה לגור איתם.
אבל כנראה נבהל, חשב שהיא כבר מבולבלת. הוא ומעיין עובדים מי ישגיח? אז הוא הביא אותה לכאן.
לבית ההבראה היוקרתי הזה.
חנה הביטה במראה:
אישה בשנות השמונים. אז מה?
ראש צלול, כוחות עוד יש.
היא אשמה. אולי כך באמת עדיף.
נשכבה ונרדמה.
שלושה שבועות נראו לה כנצח.
בנה ביקר כל שבת, הביא ממתקים, אך הכל כבר היה שם.
יכול היה להיות מושלם, לולא ידעה שזה לא סתם חופשה, אלא אולי גם לנצח. המחשבה חנקה.
תדע לך, בדקנו את אמא. יש לה בריאות מצוינת, קצת מתעצבנת, אבל זה רגיל, עדכנו את אילן המפקחת שלה בשבת.
ופתאום, ראתה חנה הוא… הופתע, אפילו שמח. היא בטוחה, שכולם רק מחכים שתיעלם.
ואז, ללא אזהרה, הופיעה אוריה:
סבתא, אבא אמר שאת בנופש? מקום מוזר. אני כבר סיימתי תואר! יש לי דיפלומה, תברכי אותי! את חוזרת בקרוב? חזרתי, ובלעדייך קר פה. רוצה לגור איתי?
ליבה של חנה השתנק אוריה דיברה בכנות נדירה.
אבא רוצה להבא לקחת אותך, תתארגני, חוזרים הביתה!
חנה הנהנה בדממה, הדמעות לוחצות בעיניים.
אביגיל, מסירה את התלתלים, מתכוננת לערב:
יקירתי, את שייכת הביתה, זה לא בשבילך, לחשה בקנאה נסתרת, את אישה של בית, פנתה לחדרה.
חנה ארזה לאט, מתקשה להאמין שתצא מפיסת גן עדן.
אילן הגיע מוקדם, נכנס, חייך ולחש:
אמא, וחיבק אותה.
במכונית ישבה אוריה, ולצידה באור נדיר גם מעיין. מבטיהן נפגשו, ולחנה נמלא הלב חמימות:
“אני אשמה. בחרתי לנהל, לשלוט, מנעתי מהם חופש. מה חשבתי לעצמי? תראו איך הם מחפשים אותי בעיניים. אלה הילדים שלי”.
תודה, לחשה בקושי חנה, אילן פתח לה את הדלת, והיא עלתה לרכב.
בדרך הביתה, הציפו אותה תחושת שמחה ואושר שחסרו לה כל כך.
הפעם תיתן לחיים להוביל אותה אחרת. עכשיו היא מאמינה בטוב.
כי אף פעם לא מאוחר פשוט לחיות. להיות מאושרת, ולשמח את האהובים.
