יומן אישי יום שישי
כל התור בבנק רתח על אבא שלי בן ה-89, משום שהוא עיכב את התור עד שהוא גרם לפקידה לפרוץ בבכי.
היה כבר כמעט שישי בצהריים, רגע לפני הסגירה.
המתח הורגש באוויר בבנק; נשיפות, צעדות חסרות סבלנות, מבטים לשעון, כאילו זה יעזור לזרז את הזמן.
התור השתרע עד לדלת.
מישהו מאחוריי מלמל ונאנח הצליל של אדם שרוצה “להסיים ולברוח”.
אבא שלי, דוד, כנראה לא שמע. או שאולי העמיד פנים.
הוא עמד מול הדלפק, נשען על מקלו, והניח את ידו השנייה על השיש כאילו אוחז בעולם כולו.
דוד היה פעם אדם שנכנס לכל מקום ויודע מה צריך לעשות בלי מילים. היום, לפעמים, הוא צריך רגע למצוא את המילים הנכונות המילים מתמהמהות.
אני רק רציתי להיעלם.
אבא לחשתי בפעם הבאה נעשה את זה בכספומט, בסדר?
הוא לא ענה.
הביט בפקידה הצעירה שמולו. על התג שלה היה כתוב “תמר”. עיניה היו אדומות, וחיוכה היה כזה שנשאר מתוך הרגל.
אני רוצה למשוך מאה שקלים אמר בקול צרוד.
אבל אני רוצה את זה בשטרות של חמישה שקלים.
המתח בתור הרקיע.
מישהו נוסף מלמל בחוסר סבלנות.
תמר מצמצה.
הכל בחמישה שקלים?
כן, בבקשה.
היא נשפה בשקט, פתחה את המגירה והתחילה לספור.
אחר כך העבירה את השטרות דרך החריץ.
הנה.
תודה אמר אבא שלי, והתחיל לספור שוב.
אחד אחד, לאט. מולה.
אבא לחשתי.
רגע ענה בשקט.
חמישה עשרה חמש עשרה עד מאה.
לאט ובשלווה.
ידו רעדה מעט הרעד שאבא משתדל להסתיר בחברה.
כשהסיים, היסס לרגע.
ואז החזיר שני שטרות של חמישה שקלים לדלפק.
זה אמר בשבילך.
תמר משכה את ידה במהירות.
אני לא יכולה לקבל את זה.
חכי אמר בשקט.
והשני, בשביל המאבטח בכניסה.
כולם הביטו אליו המאבטח עמד כמו פסל.
תמר נדה בראשה.
לא זה אסור
זה לא טיפ קטע אותה אבא.
הביט בעיניה.
זה אישור. הפסקה קצרה.
תמר שתקה.
את נראית המשיך בשקט כאילו את נושאת משהו כבד שעות. משהו שבכלל לא אמור להיות שלך.
התור השתתק.
לא היו עוד אנחות או הערות.
פתאום נזכרנו: כאן אין “לקוח איטי” ו”פקידה” יש שני אנשים.
אבא לא דחף יותר את הכסף. רק השאיר אותם.
כשתהיה לך חמש דקות אמר תלכי לבית הקפה ממול. תזמיני קפה או משהו מתוק. משהו שנראה יקר בימים רגילים.
תשבי, חמש דקות.
תתני לעצמך רגע לנשום.
תמר פתחה את הפה לומר משהו על הנהלים אבל פניה התרסקו.
לא הייתה דמעה שקטה.
היא כיסתה את פיה, והכתפיים רעדו.
בכי אמיתי.
השקט עטף את הבנק.
תודה לחשה.
כל כך הייתי צריכה את זה היום.
אבא רק הנהן.
בלי דרמה.
כאילו זה הכי טבעי.
בדרך לאוטו עזרתי לו לשבת.
כולם חיכו אמרתי בשקט בגלל עשרה שקלים.
הוא הביט דרך השמשה.
זה היה אנוכי מלמל.
צחקתי.
אנוכי? אבא
הסתובב אליי, עיניו מבריקות.
את לא מבינה אמר.
כל היום אני לבד בבית. השעות ארוכות. לפעמים אני שקוף.
החזיק בידית הדלת.
כבר אין לי כוח לתקן דברים גדולים. אני כבר לא האיש שמסדר בעיות.
נאנח.
אז אני מייצר לעצמי רגעים קטנים. עוצר את העולם לדקה. אם אני מצליח לתת למישהו חמש דקות של שקט עדיין יש לי משמעות.
עיניי התלחלחו.
חזרנו לבית, הוצאתי מהבגז’ את האוכל.
הבאתי לך את הלזניה שאתה אוהב אמרתי.
מצוין.
לקח אותה.
והלך לכיוון הבית של השכנים.
אבא, לאן אתה הולך?
אל השכנים אמר.
יוחאי פוטר בשבוע שעבר. ראיתי אותו הבוקר יושב על המדרגות. יש להם שלושה ילדים.
אבל זו הארוחה שלך!
הפנה אליי את החיוך השובב המוכר.
אני יודע.
אבל אם אתן להם ארגיש שוב מועיל.
הרים את הקופסה.
אמרתי לך. אני מאוד אנוכי.
צפיתי בו הולך.
לאט.
עם המקל.
אבל בביטחון.
ופתאום חשבתי:
לפעמים אדם מציל את עצמו
על ידי כך שהוא מדליק אור קטן עבור מישהו אחר.
גם אם זה עולה עשרה שקלים.
גם אם זה גורם לכמה מבטים מאוכזבים.
לפעמים זה אפילו עולה לך את הארוחה שלך.
אתם מכירים אדם ששינה יום של מישהו במעשה קטן?.
