על כך שדוד עומד להגיע, כבר ידעו מזמן כל תושבי המושב. הבנות התכוננו, הסתפרו ועשו תסרוקות חדשות. אבל רות סבורה, יתומה, עליה לשם מה בכלל להטריח את עצמה בכל התחבולות הנשיות האלו? היא, כפי שהיא פשוטה וביישנית. ודוד התאהב בה ממבט ראשון.
בנות המושב קינאו ברות. כזה בחור משך גבוה, רחב כתפיים, מרשים ביופיו, וגם ירושלמי ועם השכלה מהוללת למד בכלל מעבר לים, באוניברסיטה בניו יורק. המשפחה שלו אמידה מאוד.
הסבא, מאיר, היה פעם ראש ועד המושב, הרים את כל ילדיו, והשאיר לעצמו ציפייה לנכדים, להתפאר בהם ולהתרפק על ההצלחות.
ביום שכולם חיכו, כבר היה ברור: דוד מגיע. הבנות רחרחו, התגנדרו, ניסו למשוך תשומת לב. אבל רות לא ניסתה להרשים אף אחד. ישר ובתמימות. וככה בול כבש דוד את לבו.
כל הניסיונות של שאר הבנות למשוך את תשומת לבו היו לשווא. אחרי החופשה, דוד כבר לקח איתו את רות אל העיר. מאיר, הסבא, לוחש באוזנו: “החיים שלה לא היו קלים, תדאג לה, אל תפגע”. דוד הבטיח.
בירושלים החיים רועשים, עסוקים. רות עוד מקווה שדוד, כפי שהיה, יישאר רגיש ואכפתי. בהתחלה, כל עוד התכוננו לחתונה, נשאר ביניהם קשר קרוב, ודאגה הדדית.
אבל אחרי ירח הדבש דברים השתנו. דוד כאילו החל להתבייש באשתו הצעירה. חמותה, רעיה, מדברת אליה בדרך קרה, מלאת התנשאות. בכל מילה רות מרגישה שאינה שווה לבנה היפה.
את המרק מבשלת “לא נכון”, את הכביסה לא תולה כמו שצריך, אפילו את הרצפה שוטפת לא נכונה. רות לוקחת ללב, אבל אין לה לאן לברוח גרים יחד. עבודה לא הצליחה למצוא, ודוד לא מרשה:
“מה תרוויחי עם התעודה הזאת? שבו כבר”.
וכך היא יושבת. כשהתבשרה שהיא בהריון, דוד עף משמחה. נדמה היה שהכל מסתדר. גם רעיה הפסיקה להטיח האשמות, מהר יותר החלה לכעוס על בנה שיתנהג לאשתו יפה. ואז באה האסון רות איבדה את התינוק. ומאז נהיה עוד יותר גרוע.
“כלום לא יוצא ממך, לא שכל ולא בריאות. רק פרצוף יפה, ומה יש בו?” נאנחת רעיה. דוד מחייך חיוך שבע רצון, כאילו לא עליה מדובר.
ההריון השני כבר לא משמח את דוד. אין עוד רוך ומצפה, רק חוסר סבלנות בעיקר שהגוף השתנה. רעיה לא מפסיקה להזהיר את בנה לבל יפגע ברות הילד צריך להיוולד מתוך אהבה.
אבל רות מרגישה שאין שם אהבה. הם ישנים בחדרים נפרדים, דוד ממהר לעבודה, חוזר כאשר רות כבר ישנה.
רות בוכה לילות שלמים, אבל אין לה לאן ללכת הורים אין, אין לה לתת לילדה שלה גורל כזה. מאוד השתדלה לשמור על המשפחה, לא הראתה את כאבה.
כשהגיע הזמן ללדת, לא היה מי שייקח אותה לבית החולים דוד לא היה בבית כבר שבוע. רות מתקשרת למד”א, יולדת. לא מתקשרת לאף אחד, לא יודעת בכלל לאן לשוב. מחוץ לאשפוז מחכה לה רכב עם בלונים צבעוניים. רות שמחה. קופצת דוד אינו שם. רק רעיה והסבא מאיר לבושים חגיגית עם פרחים.
“תודה, נכדתי. אין מתנה בעולם טובה מנינה שכזאת”, שמח מאיר. רעיה אמנם קפואה מבחוץ, אך אפשר לראות את ההתרגשות בעיניה לא מפסיקה להתעסק בנכדה החדשה.
בבית ממתין שולחן ערוך, עוגת שמרים עם קינמון כמו שרות אהבה מעשה ידיה של רעיה.
“לא חשבתי שדוד שלי כזה נבלה”, ממלמלת רעיה. “הלך, השאיר בחורה לבד עם תינוק. אבל לא נורא. אנחנו בלעדיו נסתדר. נראה אותו בלי המשפחה. לא אתן לפגוע בכן. אוציא אותו מדירתנו, שיחיה איפה שירצה. פה לא יהיה מקום, אולי יביא עוד איזו אישה בעתיד”.
“איך נקרא לה?” שואל מאיר. “מה דעתך שירה, כשם אמך?”
רות פורצת בבכי מזמן לא הרשתה לעצמה לבכות. רעיה מלטפת לה את הראש: “חכי, עוד תהיה מאושרת. תראי כמה טוב לך עם האימהות. והוא לא ראה מתחת לאף”.
“אני אחזור למושב, שם יהיה לנו טוב יותר.”
“צודקת,” תומך מאיר, “נגדל יחד את הנכדה”.
***
שנתיים אחרי החזרה למושב, מציע לה נישואין יואב, בחור פשוט מהכפר. פעם, לפני דוד, רות לא הייתה מסתכלת לכיוון שלו. עכשיו חיפשה רק חום, לב ששומר ולא מרשה לפגוע.
“את לא תמצאי כזה שוב. הוא טוב, מגן. את מכירה אותו כל החיים. ואם דוד יחזור?”
רות לא מתלבטת:
“הוא לא יחזור. ואני כבר לא אוהבת אותו”.
“טוב מאוד”, שמח מאיר, “נתחיל לתכנן את החתונה”.
***
בחתונה מגיעה גם רעיה.
“איך אתה מתייחס לרות,” פונה בחשדנות ליואב, “הלכה היום ברגל מהעבודה, בבית בלאגן, הגרביים של שירה מקומטות”.
“מי את בכלל?” מתקומם יואב.
“אני חמותה”.
“לשעבר”, מבהיר יואב.
“די, תפסיקו לריב,” צוחקת רות, “חמות לשעבר לא באמת קיימת.”
“אני פשוט דואגת שתיתנו לי לראות את הנכדה”, מתנצלת רעיה.
“מוזמנת מתי שתרצי,” אומר יואב, “אבל המשפחה שלנו רק אנחנו נעצב, בלי התערבות”.
רות מביטה ביואב בגאווה “הפעם באמת יש מי שמגן”, חושבת, ומחייכת באושר.
