כל החיים האמנתי שאם יהיה לי דירה שלי הכל יסתדר. כך גדלתי שאישה צריכה ביטחון, גג יציב מעל לראשה, משהו שיהיה שלה בלבד. בילדותי עברנו מדירה שכורה אחת לאחרת, שמעתי את אמא שלי מתווכחת עם בעלי דירות והבטחתי לעצמי שילד שלי לא יחיה כך.
כשנישאתי, איתי ובעלי החלטנו לקחת משכנתא. הכל הרגיש מפחיד, אבל הריביות אז עוד נראו סבירות, והיינו צעירים ובטוחים. חתמנו על חוזה בבנק עם ידיים רועדות ועם המון תקווה. קנינו דירת שני חדרים קטנה בשכונה מרוחקת בירושלים. לא היה מעלית, אבל הדירה הייתה שלנו.
החודשים הראשונים הרגישו כמו חגיגה. צבענו לבד את הקירות, הרכבנו רהיטים עד חצות, ישנו על מזרון בסלון. הייתי מאושרת באמת. ואז התחילו ההחזרים. כל חודש, באותו תאריך, נהיה לי חור בלב. התחלתי לספור כל שקל, לדאוג אם הכסף יגמר או לא יספיק.
עבדתי בשתי עבודות בבוקר במשרד בתל אביב, בערב קיבלתי הזמנות באינטרנט. גם בעלי עבד שעות נוספות. ראינו אחד את השני בקושי. הילדה שלי, נעמי, ביקרה אצל סבתא יותר ממה שהייתה בבית. שכנעתי את עצמי שזה זמני צריך להחזיק מעמד כמה שנים ואז יהיה קל יותר.
אבל המתח התחיל לחדור לנו ללב ולבית. נהייתי עצבנית, כל דבר קטן הקפיץ אותי. פחדתי לאבד הכל. כשהמקרר התקלקל, נכנסתי ללחץ כאילו סוף העולם הגיע. לא בגלל שזה היה משבר איום, אלא כי הרגשתי שאין לנו מקום לטעויות.
הרגע הכי קשה היה כשלפתע שמעתי את נעמי אומרת לסבתא שהיא אוהבת אותי, אבל אמא תמיד עייפה ולא ממש מחייכת. המשפט הזה נגע בי יותר מכל דו”ח של הבנק.
ישבתי באותו ערב לבד במטבח, הסתכלתי על הקירות, הרהיטים, הספה החדשה ושאלתי את עצמי למה אני עושה את כל זה. בבקשה לביטחון. לשקט נפשי. אבל בבית שלנו לא היה לא ביטחון ולא שקט. היה בעיקר פחד.
פתאום הבנתי שאולי טעיתי. אולי הפכתי את הדירה למטרה, ואת המשפחה לאמצעי להשגתה. דיברתי עם איתי הרבה באותו ערב. שנינו היינו מותשים, הבנו שאנחנו חיים יותר כמו שותפים של בנק ופחות כמשפחה.
ההחלטה לא הייתה פשוטה, אבל מכרנו את הדירה. סגרנו את המשכנתא. נשאר לנו פחות כסף ממה שדמיינו, אבל נותרנו בלי חובות. חזרנו לגור בשכירות. כשהחזקתי את החוזה לרגע הרגשתי שאני נכשלה, כאילו הודיתי שלא הצלחתי.
היה לי קשה להשתחרר מהבושה. בישראל כל אחד ישאל אם יש לך דירה משלך, כאילו זה קובע את ערכך. גם אני חשבתי כך פעם. היום אני יודעת זה אשליה.
עכשיו יש לנו פחות רכוש ויותר זמן. הערבים שלנו רגועים. מטיילים בשכונה, מבשלים יחד, נעמי שוב רואה אותי מחייכת. הבנתי דבר מהותי בית אינו תעודת בעלות. בית זו התחושה שאתה יוצר בתוכו.
לא אומר שרע שיהיה נכס משלך. רק שלא שווה לאבד את עצמך למען ארבעה קירות. שום דבר חומרי לא צריך לעלות לבריאות, לזוגיות או לשקט שלך.
רצתי כל כך הרבה אחר ביטחון, עד שגיליתי שביטחון אמיתי זה להיות ביחד בלי פחד מתמיד. כל השאר זה רק קירות.
