יומן, 16 באוקטובר 2025
היום מצאתי את הטלפון של בת-דוד שלי, נעמה, שיישר בקבלה של החווה שלי בגליל. הוא רעם והוצג לי על המסך תמונה של בעלי, יעקב, שנפטר לפני חמש שנים. ידיי רעדו כשפתחתי את ההודעה, והקריאות שנכתבו שם לחצו על ליבי והחזירו לי את כל המשפחה והנישואין במבט שלא הכרתי מעולם.
השמש החלה לחדור דרך הווילונות התחרה של המטבח, מציירת תבניות רכות על השולחן האלון שבו חלקתי לחם עם יעקב במשך ארבעים ושבע שנים. חמש שנים עברו מאז קבורתו, ובכל בוקר אני מניחה שני ספל קפה לפני שאני זוכרת שהוא כבר איננו. אומרים שהרגלים קשים לשבירה, ובגילי שבעים למדתי שהאבל לא נעלם, הוא פשוט נעשה רהיט נוסף בחדרי הלב.
הייתי עסוקה בניקוי הספלים כשהשמעתי ריחוז. ראשית חשבתי שמדובר בדבורה, כי בעונה זו אנו נתקלים לעיתים בציפורים שמחפשות מחסה לפני החורף. הרעש חזר, מכני, רטט של טלפון על המדף מעורב. קראתי בקול רם: “היי? מישהו שכח משהו?” והצעדתי אל הצד של המדף, הרכיב הרעיד של הטלפון נענה.
הדבר הראשון שחשבתי עלי הוא שקרן, אבל נעמה הייתה יוצאת לביקור השבועי שלנו, תמיד נראית מושלמת, מחדשת רשימות קניות בצבעים תואמים, ושומרת על כל שערה במקומו. היא הלכה לפני עשרים דקות, אחרי ביקור חצי-שגרתי שלנו בחמישי בבוקר. הטלפון רטט שוב.
הטלפון שהשארתי על המדף היה פונה מעלה, האור על המסך מציג את פני יעקב מחייך בחדות. אינני זוכרת תמונה כזו באלבומיים שלנו. הוא לבש חולצה סגולה, נראתה לי שונה ממה שהכרתי, והחיוך שלו היה רחב יותר משקף רגעים רבים לפני פטירתו. התמונה הצטרפה להודעה בטקסט.
ידיי רעדו כשקרבתי למכשיר. לא היה עליי להסתכל, זה לא היה נכון, אבל אני חיה על גבול של חוסר פרטיות, והפנים של יעקב, שנפטר, נראו לי יותר צעירים, מלאי חיים ממה שהרגשתי באותן שנים האחרונות. מתחת לתמונה נכתב קטע: “יום שלישי שוב, באותה שעה. מצפה לספור את הרגעים עד שנפגש.”
החדר הרגיש מתהפך. אחזתי בקצה המדף, בעוד היד השנייה עדיין מחזיקה בטלפון של נעמה. המילים נראו לי כמו ריבוד, לא תפסו משמעות.
הזמן על הטקסט היה 9:47 בבוקר נשלח לפני כמה דקות. מישהו שלח הודעה לנעמה, השתמש בתמונה של יעקב. מישהו נפגש איתה בימי שלישי. סקרתי את ההיסטוריה של השיחה. לא היה מדובר במשהו ישן המסר היה טרי, והקוד האישי של השיחה היה 0815, תאריך יום הולדתו של האחיינית שלי, אתן.
הקשר היה שמור כ-“T”. עברתי על השיחה, וחשתי שהמילים נכתבו לפני חודשים, אולי שנים. הגעתי אל הודעות שהזכירו “שמא” ולבוש סגול, והקשר עם יעקב נראה מתגלה. פתאום קפצתי לכיסא שליד הדלת מתנה של יעקב לי, כיסא אלון שעבר שלושה חודשים של עיצוב. הטלפון חם בחום סודות שלא רציתי לדעת.
ההודעות הקודמות הדגישו תכנון: “באותו מקום כמו תמיד. החווה מושלמת. היא לעולם לא תחשוד. תוודא שהאישה הזקנה לא תראה אותנו. היא חדור יותר ממה שהיא נראית.” האישה הזקנה אני.
הבנתי שהם נפגשו במיתי תחת אף שלי. לבי דופק בחוזקה, ואז מצאתי הודעה שהפכה את עולמי: “עדיין יש לי כמה מבגדים שלו בקוטג’. האם עליי להיפטר מהם, או שתרצי לשמור אותם כתזכורת?”
התגובה של נעמה, שלושה חודשים אחרי הקבר של יעקב: “שמרי אותם. אוהבת לישון בחולצות שלו. הריח שלהם מזכיר לי אותך. כמו העדינות של אחרי הצהריים כשמגרש הסחורה הייתה בטעות בטעות בקורן.”
הטלפון נפל מידי על הרצפה. תחושת חוסר-אמון עמדה בחיי. איך יעקב הכין את מרק הלב שלי? איך הוא פנה אלי כך אחרי שנפטר?
שאלתי את עצמי כמה זמן זה נמשך? מתי הוא התחיל? יעקב אמר כמה פעמים בתשיעי שלישי שהוא היה בחבר של דודו, ג’ורג’ בגליל, כשהוא בעצם היה עם נעמה? ג’ורג’ מת לפני שנתיים, ולכן לא היה מישהו לאמת זאת.
כשהחזרתי למכשיר, מצאתי עוד תמונות בתיק נפרד שהוסתר בתיקיית “זכרונות”. בתמונות יעקב ונעמה מחבקים, היא מנשקת אותו, האחווה שלי במרכז, המרק חומה, הגינה, פתח הבית. בתמונה אחת היא לבושה בחולצת פלבו של יעקב, מצחיקה במרתף. תאריך היה יולי 2019 לפני חצי שנה לפני ההתקף הלב של יעקב. חצי שנה לפני שהייתי ליד מיטתו, מושטת יד ושקטה.
אני שאלתי את עצמי אם יעקב חשב עליה ברגעים הקשים האלה? האם המחשבות האחרונות שלו היו על נעמה ולא עליי?
טקסט נוסף קפץ אלי, גרם לי לקפוץ: “שכחת את הטלפון? מיכאל רק חייג אלי ושאל אם ראיתי אותך. אמרתי לו שאת כנראה בקניית מצרכים. החזירי לי את הטלפון ותקשרי חזרה לפני שהוא יחשוד.” השולח היה “T”, עדיין המזהה. יעקב מת, איך הוא שלח הודעה?
הראש שלי ניסה לפענח את הפאזל, והביתי שהשבועות שבהם יעקב טען שהוא הולך לבקר את אחיו במרוקו, הוא היה עם נעמה.
באותו רגע שמעו את הטלפון מצלצל: “שמעתי שהחברה מתכננת להגיע, צריך לדחוף עוד משטרת הישראל”.
הקול של המנג’ר של המשטרה, דנה כהן, נרשמה על הקול שלי. היא אמרה שמתקינים חקירה מחודשת על פטירת רופא יעקב. האשמה, חוסר-זיכרון? היא הציעה להחשיב אותי כחשודה, כי לדעתה יש לי גישה לתרופות שלו.
במקרה הזה, חוסר-זיכרון של יעקב, שלושה חודשים לפני המוות, היו רק קו חוט שמחבר את המצב. אני נזכרתי שבשלמתי את החשבונות המשפחתיים עם יעקב, והחברה הביטוחית “הראל” קיבלה בקשה לשינוי בתביעת ביטוח בחודש לפני הפטירה. סכום הביטוח היה 500,000 , שנקבע לי בתור מוטב.
הקולי של יעקב עדיין חיי בתמונות, במכתבים, ובזכרונות הרגעיים של חיי היום-יום. האם הייתה תקווה לשוב? האם אפשר היה למנוע את הפגיעה?
כעת, אחרי יום ארוך של חיפושים, קיבלתי הודעה מהצוות של נעמה היא מגיעה עם מכונית סדאן כסף. יש לי פחות משמעויות של רכב, אבל היא תגיע לקבל את הטלפון. במקביל, שמעת צלצול של משטרה בפארק המועדפים, והבנה שזה היה האיום שהייתי במצב קפדני אם אחזתי בטליונים, אם אשמע את המוח של הטלפון שלהם.
החלטתי שלא ארשה עוד להמשיך לשמור סוד. נרשמתי למחשב הנייד עם עיניי של אתן, נגעתי במקלדת והכנתי קובץ במקלדת של המחשב של משפחת יעקב, שמצאתי איך לעבוד עליו. שמתי את הקבצים בכקף ספר ישן בתיקייה של חקירת המשפטים, קיבלתי אותו למכסה הפתוח במזזול של ספר הלימוד של הלימוד.
הכנסתי את כל הפרטים לתיק, כולל הקבצים, התמונות, ההודעות, המידע על הביטוח, על השינוי בתיק, והכנתי את המסקנות.
בינתיים, הקול של טלפון של נעמה רץ באוזניי: “אנחנו יודעים מה עשית, יעקב. אנחנו מכירים את המסקנות. עכשיו תלכי למקרה.”
אני יושבת על הכיסא שליד האור, מתבוננת בתקרת הבית המודרנית, מרגישה שהחיים שלי, עם כל השקרים, השקרים המורכבים של משפחתי, נפתחו לי כמו דלת פתוחה.
הקפצתי לעולם של ממש, של דמיון ומציאות, ובמקום שקט, החלטתי שהקול של יעקב, הקול של האמת, צריך להיות מושמע. אז כתבתי, במילים ברורות: “זהו אני, מגי סוליבן, בת שנייה של יעקב, מדווחת על רמייה של נעמה תומר, שלמה גרינברג ויום האמת על המשטרה”.
המכתב הזה נשלח לראש המשטרה, והייתה המשימה של היום: להחזיר את האמת לתוך הקיום, להגן על המשפחה שלי ולסיים את ההרפתקאות האפליות שהשאיר יעקב מאחור.
היום חזרתי לחוות ולפתוח את הדלת של הבית, כשכל האורחים של העבר נעלמו והקיץ החדש מתקרב. האוויר היה קריר, והקול של הקורנים בחוץ מזכיר לי שהחיים ממשיכים, שהעולם מחכה לי להמשיך ולכתוב את הסיפור שלי, עם לב חזק, יד של מאבק, ועיניים של אמת.
