היום, אחרי שההודעה של תומר על החופה עם אורלי הגיעה אליי, מצאתי את עצמי חוזרת למחשבות על הדרך שעברנו יחד.
הקשר שלי עם יעקב, שהייתי נישאת לו כשגיליתי שהייתי בת שישה, הוא עצמו סיפור של פיסול מחדש. אמא של תומר נפרדה ממנו בגיל ארבע, בלילה קר של פברואר, בלי מכתב, בלי שיחה. יעקב נשבר, ואני, דנה, הצטרפתי אלינו שנה לאחר המפגש, שנינו מחפשים אחר חתיכות החיים שהתפזרו. כאשר נישאנו, לא היה זה רק עבור שנינו זה היה גם עבור תומר.
מעולם לא הייתי אם ביולוגית, אך מהרגע שנכנסתי לבקתה הקטנה בעליית המדרגות המסחררות והפוסטרים של מכבי בתל אביב על הקירות, הפכתי להיות “אמא”. קמתי אותו בבוקר, הכנתי לו טוסט עם ריבה, סייעתי בפרויקטים הבית ספריים, ולקחתי אותו למרפאה בלילות כשחום גבוה. הייתי במושב הראשון בכל הצגות בית הספר וקרצתי על המגרש של מכבי בתל אביב כמו משוגעת. לשכבתי עד שעות מאוחרות, שדרגתי לפני מבחנים, ולחצתי ידו ברגע שהלב שלו פעם בפעם הראשונה.
מעולם לא ביקשתי להחליף את אמו, אבל עשיתי כל שביכולתי כדי להיות המפנה אליו הוא יכול להסתמך.
כאשר יעקב הלך פתאום בשבץ לפני שתומר חגג את יום הולדתו השישה עשר, נשברתי. איבדתי שותף, חבר קרוב, אבל מתוך כאב עמוק ידעתי דבר אחד: *לא אתן לעצמי להיעלם*.
מאותו רגע חינכתי את תומר בעצמי, ללא קשרי דם, ללא ירושה, רק באהבה ובנאמנות. ראיתי אותו מתבגר לאדם נפלא. כשהגיע המכתב על קבלה לאוניברסיטת אריאל, השתדלתי להרים אותו כאוצר, שילמתי לו את מלגה, ארגנתי את המזוודות ובכהרגע שפרדנו לפני המעבר לשיכון. כשהסיים בתואר בתפארת, דמעות של גאווה נגררו בעיניי.
לכן, כששמעתי שהוא מתארס עם אורלי, שמחה צפה בלבי. הוא נראה שמח, קליל יותר משהיה לפני כמה שנים.
“אם,” אמר לי תומר (והוא קרא לי “אמא” באהבה), “רוצה שתהיי איתי בכל שלב כשיאחרת לשמלתה, לפני החופה, ובכל מה שביניהם”.
לא ציפיתי לתפוס את מרכז הבמה, רק לשמח על כך שהוזמנתי.
היום של החופה הגיע. הגיעתי מוקדם לבגדתי, שמלה כחולה שצבעה מזכיר לי את הים של חיפה, אותו צבע תומר פעם תיאר לי כ«הבית». בתיק הקטן שהבאתי, חבויה הייתה קופסה קטנה מבד קטיפה.
בתוכה מצאתי צמידי כסף חרוטים במילים: «הבן שגידלתי. האיש שאני גאה בו». לא היו יקרים, אבל נושאים את ליבי.
בתוך אולם החופה ריח פרחים, קוורטט מכין כלי נגינה, והמארחת מפקידה רשימות בהתלהבות.
ואז הופיעה אורלי. נראתה אלגנטית, בתלבושת מושלמת, חיוך על פניה אך העיניים משקפות קור קל.
“שלום,” לחשה היא, “שמחתי לראותך כאן”.
חייכתי ועניתי: “לא הייתי משאירה זאת”.
היא הסתכלה על ידיי, ואז אמרה: “רק אמהות אמיתיות יושבות בשורה הראשונה. מבינה?”
המילים לא נגעו מייד. חשבתי שמדובר במנהג משפחתי או במיקום הישיבה. אבל ראיתי במבט שלה מתח של תחרות, קור מדוד. היא באמת התכוונה למילותיה.
*רק אמהות אמיתיות.*
הקרקע רעדה תחת רגליי. המארחת הרימה מבט, אחת מחברות החברים הצידה נענעה בעצב. אף אחד לא הגיב.
בלשון רכה, הכרתי: “כמובן,” לחצו בחיוך שמאלי, “מבינה”.
הלכתי לשורה האחורית של בית הכנסת, ברכיים רועדות, יושבתי והחזקתי את הקופסה על ברכי כאילו היא תוכל לתמוך בי.
המוזיקה החלה, האורחים הסתובבו, תהליך החופה פתח. כולם נראו מאושרים.
פתאום, בתהליך, עבר תומר. לבוש בחליפה כחולה, מבטו רגוע וביטחוני, אך כשהסתכל על המושבים, עיניו קפצו מצד לצד, ואז נחתו עלי לעומק.
הוא קפא.
פניו התגשו בהפתעה, אחר כך בהבנה. הוא השיב מבטו לשורה הראשונה, שם ישבה אם של אורלי, יושבת לצד אביה, מחייכת ומחזיקה משקפת קרן קרן.
ואז הוא הסתובב והלך חזרה.
קודם חשבתי שהוא שכח משהו, אך לשמוע אותו לוחש למנחה:
“גברת כהן, תומר מבקש ממך להעבירו לשורה הראשונה”.
היום אני עומדת כאן, עם הלב מלא, מבינה שהייתי רק חצי-אמא עד שהצטרפתי לשורה הראשונה, והיום, עם חיבוק של אורלי ושל תומר, אני באמת מרגישה שבתי.
