תאומות?! נפלט לרחל.
היא ממש ניסתה להסתיר את ההפתעה והאכזבה שלה, אבל לא הצליחה. מיכל ידעה טוב מאוד שלא משנה מה, חמותה לעולם לא תהיה איתה פתוחה באמת. רחל אף פעם לא אהבה את מיכל, ותמיד חשבה שהיא לא מתאימה לבן שלה. למרות שרבים דווקא טענו שהבן שלה, עודד, היה די פשוט ביחס למיכל.
מיכל הייתה בחורה מקסימה ואינטליגנטית, ובגיל עשרים ושלוש כבר סיימה תואר בכלכלה והשתלבה לא רע בכלל, עבדה ברשת מרפאות פרטיות. נכון, היא באה מעיר קטנה בצפון, אבל אבא שלה ניהל מפעל, ואמא שלה הייתה מרצה באוניברסיטה המקומית. אי אפשר היה להגיד עליה שהיא חסרת תרבות או השכלה. ובכל זאת, בעיני רחל, היא תמיד נשארה “פשוטה”.
נו טוב, מזל טוב… איזה מזל! כפול! מלמלה רחל.
אבל להשתתף במזל הזה? לזה רחל אפילו לא התכוונה. ההריון של מיכל היה ממש קשה. כבר בהתחלה הרופאה הזהירה אותה שיש סיכון לאובדן הריון, ואז זה הפך לסיכון ללידה מוקדמת. מיכל הייתה לעיתים קרובות מושפזת, שומרת מנוחה. ועודד היה מגיע לבקר כמעט כל יום, אבל אמא שלו, רחל, שגרה בשתי תחנות אוטובוס מהם אפילו פעם אחת לא ביקרה את מיכל.
גם כשלתה ללדת את הבנות, רחל לא הגיעה הביתה. ולא משנה כמה עודד התחנן גם במשך ארבעים הימים הראשונים, היא לא הופיעה.
זה לא מקובל! מה, אני אביא להן איזה וירוס?! רק כשיתחזקו, אז אבוא לראות אותן!
כשהבנות היו בנות שלושה חודשים בערך, מיכל פגשה את רחל ליד הסופרמרקט. רחל חייכה חיוך מתוח ושאלה דרך השיניים:
נו, איך הבנות?
מיכל חייכה בחביבות בחזרה.
יוצאות לטיול, מה לעשות… עגלה ענקית, אבל הילדות צריכות אוויר!
רחל הנהנה ונראה שהיא כבר רוצה ללכת, כשלפתע זיהתה מישהי מהשכונה. מירית נופפה לה והחלה להתקרב.
רחל! וואו! אלה הנכדות שלך?
כן, מירית… האוצר שלי!
מיכל זכרה את מירית מהמכולת, בירכה אותה בשקט.
שתיים יחד! מיכלי, איך הצלחת?! את כל כך עדינה!
מיכל אלופה! הוסיפה רחל.
מיכל הסתכלה המומה על חמותה, לא מאמינה לשינוי. עד לפני רגע רחל ניסתה לברוח מכאן, ופתאום היא לובשת מסכה של סבתא אוהבת.
רחל ומירית פטפטו… מיכל שמעה מקטעים: כמה מזל שתאומות, שמיכל מסתדרת נהדר, אבל “רחל עוזרת לה המון” בקיצור, מיכל שמעה על החיים שלה דברים שבכלל לא קרו, וכבר לא ידעה מה להגיד.
לבסוף מירית נזכרה שהיא ממהרת…
טוב, אני רצה! חייבת לבנק! תמרי על עצמכן!
רחל חיכתה איזה חצי דקה, וכשהחברה נעלמה, החיוך ירד מהפנים שלה. היא נפרדה ביובש ממיכל והסתלקה.
בערב, מיכל סיפרה לעודד הכל. הוא רק משך בכתפיים.
מיכלי, זו אמא שלי. מה את מצפה? גם אלינו היא לא באמת דאגה, סתם סיפרה לכולם סיפורים כאילו היא ישבה איתי להכין שיעורים עד מאוחר, כשבפועל הייתה רואה טלנובלות ולא נוגעת במחברת שלי. או שאחותי, נועה, הייתה איתה שלוש שעות בגינה בפועל היא התאפרה ואני נדנדתי את נועה. עזבי, אל תתייחסי!
מיכל שמעה את כל זה כבר אלף פעמים, אבל כל פעם הופתעה מחדש כשהייתה עדה למשהו כזה.
***
שנים עברו, ושום דבר לא השתנה בגישה של רחל לילדים ולנכדות שלה. עד שיום אחד קרתה תקלה היא יצאה ממונית, מעדה ושברה את הרגל.
ואז עלה לה רעיון מבריק.
אני אעבור לגור אצלכם בינתיים, הודיעה.
מיכל ועודד הסתכלו אחד על השנייה. היה ברור להם לאן זה יוביל, אבל פשוט לא הצליחו להגיד לה לא.
התחיל אצלם בלגן בבית. הם עברו לחדר של הבנות ורחל השתלטה על חדר ההורים. היא ממש הפכה לעול היו צריכים לבשל לה, לנקות סביבה, לעזור לה במקלחת ולרוץ בשבילה לקניות.
התאומות היו בנות שנתיים וחצי. מיכל ניסתה לפחות לחזור לעבוד במשרה חלקית, אז שלחו את הבנות לגן. בכל בוקר, מיכל ועודד התמודדו עם הקרב היומי תאומות צורחות, לא רוצות לקום מהמיטה, ותוך כדי רחל צורחת מהחדר שלה.
יום אחד, רגע לפני שיצאו מהבית, עודד מקבל טלפון.
אמא?! למה את מתקשרת? את בחדר ליד!
אני לא מצליחה לקום עם הרגל השבורה…
אמא, יש לך קביים…
תשתוק, עודד! בשביל מה שיש לי להגיד לא צריך לקום!
טוב, אמא, תזרזי…
אני לא מסוגלת לסבול את הרעש שלכם בבוקר. אתם טורפים לי את השקט, הדלתות נטרקות, והבנות שלכם לא מפסיקות לדבר לרגע!
עודד התעצבן, פתח את הדלת שלה בצעקה:
את רוצה שקט? יאללה, נשאיר לך את הבנות! נראה איך תסתדרי!
רחל השתתקה, ודי מהר עפה מהבית שלהם. אפילו לא חיכתה שיסירו לה את הגבס. עודד לא התעצב, אבל מיכל הרגישה אשמה. כאילו לא רצתה להעמיד את בעלה מול אמא שלו. אבל, מה אפשר היה לעשות?
***
בדרך כלל, ביום שישי מיכל מסיימת לעבוד בחצי היום, אוספת את הבנות, קונה להן משהו טעים, ומריצות יחד איזה סרט ילדים. בשישי ההוא, בדיוק אותה אווירה פיזרה כריות על השטיח, הדליקה מקרן ואז דפיקה בדלת.
מיכל פתחה על הסף עמדה רחל, ובידה אחזה בידו של איתמר, הבן של נועה.
רחל, הכל בסדר?
נועה השאירה אותו אצלי עד הערב, אני חייבת ללכת! תישארי איתו שעה וחצי, בבקשה!
מיכל קצת נבהלה. איתמר היה בערך חצי שנה קטן מהבנות, ילד על הכיפאק, אז חייכה אליו ברכות.
איתמר, רוצה לשבת איתנו?
הוא הנהן בביישנות. כשרימה הרימה מבט, רחל כבר לא הייתה לידה נעלמה במעלית.
מתי את חוזרת?
מקסימום שעתיים!
אפילו לא טרחה להיפרד, לא ממני ולא מנכד שלה.
***
עודד הגיע בשבע בערב. ראה את איתמר יושב ואוכל קציצות במטבח, וגירד בראש.
מה קורה הבוס? באת לשחק? ואיפה נועה?
איתמר חייך לדוד שלו. מיכל רק נאנחה. לא רצתה להרגיש שוב אשמה, ולא להדליק אש במשפחה, אבל גם לא יכלה לשתוק.
אמא שלך הביאה… “רק לשעתיים”. היא הלכה לסידורים…
ומתי התחילו השעתיים?
כמעט חמש שעות אחורה…
מיכל הביטה עליו בחשש.
טוב, ואיפה נועה?
לא כתבתי לה… לא רציתי להוציא את רחל רע. הרי לה היא השאירה את הילד.
עודד התעצבן.
את יותר מדי טובה… די, זה לא הגיוני! אמא שלי, לא אמרה לאן היא הולכת?
מיכל נדה בראשה לשלילה. עודד התקשר לנועה, סיפר לה שאיתמר אצלם, ונועה אמרה שהיא תגיע מיד.
***
היה כבר שמונה וחצי. הילדים שיחקו בחדר, מיכל, עודד ונועה יושבים במטבח.
די, נחכה לה עוד? כבר צריך להשכיב את הילדים
עזבי מיכל, יום אחד הם יירדמו יותר מאוחר, עם אמא צריך לסיים עניינים.
בדיוק כשהוא סיים להגיד את זה, דפיקה בדלת. מיכל הלכה לפתוח.
טוב, אני באה לקחת את איתמר! אמרה רחל בגישה עניינית.
מיכל בלעה רוק. פתאום עודד ונועה הופיעו מאחוריה.
אמא, הכל בסדר אצלך?
איך אתם מדברים עם אמא?!
אמא, די לעקם! אני השארתי את איתמר אצלך, לא אצל מיכל את השתגעת?
רחל צחקה.
נו מה, נועה? למיכל יש שתיים משל עצמה, מסתדרת מצוין… אני הייתי צריכה ללכת!
עודד עשה צעד.
אמא! איזה “הייתי צריכה”? מה זה היחס הזה? לפחות שאלת אותה אם היא פנויה?
וואו, על מה יש לשאול!
עודד המשיך:
איפה היית?
ואז נועה התחילה לגחך בעצבנות.
נראה לי, אמא שלנו קפצה לספר, בבוקר השיער היה יותר ארוך, ואז בטח לסלון לעשות ציפורניים… בבוקר היה לה לק אדום, עכשיו ורוד…
רחל הסמיקה ולא הצליחה לענות.
את לא מתביישת?! צעק עודד.
היא פשוט הסתכלה עליהם.
פעם באלף מבקשים ממך עזרה, ואת דוחפת את המשמרת על אשתי?! אולי גם לה מתחשק לעשות ציפורניים? שנייה לנוח?
ואז רחל התעצבנה, התנפחה. כל הבושה עזבה. היא קראה:
עודד! למיכל? ציפורניים? תספורת? היא תמיד הייתה וכנראה תמיד תישאר בחורה פשוטה ממעלה אדומים!
השקט היה דק כמו חוט, ואז פתאום עודד התפוצץ:
תעופי מפה!
הוא תפס אותה ביד, הוציא אותה מהדירה, טרק את הדלת ומשום מה הרגיש הקלה. כשקלט שמיכל בוכה, גם נועה התקרבה לחבק אותה.
כאב לה, אבל מצד שני, היא ראתה שגם כלפי הילדים שלה רחל הייתה קרה וזלזלה. זה נתן לה תחושת אישור, שהבעיה לא בה אלא בה.
מהרגע הזה, הקשר עם רחל דעך כמעט לגמרי. עודד ונועה פה ושם עזרו לה בדברים קטנים, אבל רחל לא לקחה יותר חלק בחיי המשפחה. היא נעלבה הרבה זמן, אבל בסוף הרצון להיות “קרובה למשפחה” ניצח, והיא פתחה דף חדש אבל עם הנכדים נשארה רחוקה.
פעם אחת, מיכל ראתה אצלה במצב בווטסאפ: תמונה של שלושת הנכדים וכתוב “יום הסבתות שמח! כל הכבוד לכל הסבתות שגידלו נכדים!” מיכל חייכה לעצמה במרירות, אבל בערב עודד ונועה צחקו על אמא שלהם עד השמיים. מיכל הרגישה לא נעים לצחוק, אבל לפעמים פשוט אי אפשר אחרת.
